היום פגשתי רוע
היום פגשתי רוע. במקום שהכי לא מצפים לפגוש, מהאדם שהכי לא ראיתי שזה עומד לקרות איתו- זה קרה. היום ראיתי רוע בצורה שלא ראיתי כבר הרבה זמן, וזה הפחיד אותי... וזה ערער אותי וזה אפילו מוטט אותי. אם יש משהו שאני לא יכולה להתחשל מולו זה להתנגש עם חוסר צדק באופן חזיתי, בלי רחמים, בלי אנושיות, בלי טיפת יכולת להבין בכלל מה התרחש שם. ואני כל כך מתבאסת על עצמי, כל כך מאוכזבת שבמקום בו הרעים הופכים לטובים והטובים לרעים, אני מתקפלת. במקום שבו אני יודעת שהצדק איתי, אני נכנעת או מתבלבלת ובסופו של דבר גם החלטתי שאני מוותרת. וכן, זו הרגשה מחורבנת לתת לרעים לנצח, לאפשר להם להמשיך להפיץ את הרוע שלהם לעולם, אבל לפעמים זו הדרך היחידה להישאר לא רע בעצמך, לא להיגרר לתהומות השחורים האלה שמאיימים לבלוע גם אותך, לצרף לשורותיהם, עד שלא תדע מי היה שם קודם...מי אתה.... אבל זה כואב, וזה שורף וזה מרתיח וזה לא הוגן וקשה לפגוש את זה גם באמצע שנות ה-30 של חייך ולגלות שזה עדיין כל כך מוציא אותך משלוותך, כאילו אתה עדיין ילד, קטן מול עולם גדול שאין לך סיכוי נגדו. היום הרוע ניצח, ואי אפשר להאשים את הרוע, אני אפילו מקנאה בו, כי הוא עמד על עקרונותיו, התקומם ובעט בשתי רגליו, נלחם על חייו, לא נכנע, דבק באמונתו ובערכיו הקלוקלים, דבק באלה שהוא אוהב ואני בויתורי, גם קצת ויתרתי על אהוביי ולימדתי אותם שיעור שלהיות רע זה משתלם... שאני לא מספיק חזקה עבורם ולא יודעת להילחם, אין את זה בי... כשמישהו תוקף, כשמישהו מרע, אני לא יכולה להתמודד מול זה, זה משתק אותי, זה גורם לי לדמוע, אני כל כך חסרת אונים, האם זה מה שאני מורישה לילדיי... האם זו הדוגמה אותה אני מנסה להראות... מה נכון פה? לא יודעת.. מצד אחד, שמחה שלא נגררתי, שלא התלכלכתי והידרדרתי, מצד שני, אני מרגישה כזאת רפה, מרוקנת, בלון בלי אוויר.... היום פגשתי רוע, ואת זה אני לא אשכח הרבה זמן....
היום פגשתי רוע. במקום שהכי לא מצפים לפגוש, מהאדם שהכי לא ראיתי שזה עומד לקרות איתו- זה קרה. היום ראיתי רוע בצורה שלא ראיתי כבר הרבה זמן, וזה הפחיד אותי... וזה ערער אותי וזה אפילו מוטט אותי. אם יש משהו שאני לא יכולה להתחשל מולו זה להתנגש עם חוסר צדק באופן חזיתי, בלי רחמים, בלי אנושיות, בלי טיפת יכולת להבין בכלל מה התרחש שם. ואני כל כך מתבאסת על עצמי, כל כך מאוכזבת שבמקום בו הרעים הופכים לטובים והטובים לרעים, אני מתקפלת. במקום שבו אני יודעת שהצדק איתי, אני נכנעת או מתבלבלת ובסופו של דבר גם החלטתי שאני מוותרת. וכן, זו הרגשה מחורבנת לתת לרעים לנצח, לאפשר להם להמשיך להפיץ את הרוע שלהם לעולם, אבל לפעמים זו הדרך היחידה להישאר לא רע בעצמך, לא להיגרר לתהומות השחורים האלה שמאיימים לבלוע גם אותך, לצרף לשורותיהם, עד שלא תדע מי היה שם קודם...מי אתה.... אבל זה כואב, וזה שורף וזה מרתיח וזה לא הוגן וקשה לפגוש את זה גם באמצע שנות ה-30 של חייך ולגלות שזה עדיין כל כך מוציא אותך משלוותך, כאילו אתה עדיין ילד, קטן מול עולם גדול שאין לך סיכוי נגדו. היום הרוע ניצח, ואי אפשר להאשים את הרוע, אני אפילו מקנאה בו, כי הוא עמד על עקרונותיו, התקומם ובעט בשתי רגליו, נלחם על חייו, לא נכנע, דבק באמונתו ובערכיו הקלוקלים, דבק באלה שהוא אוהב ואני בויתורי, גם קצת ויתרתי על אהוביי ולימדתי אותם שיעור שלהיות רע זה משתלם... שאני לא מספיק חזקה עבורם ולא יודעת להילחם, אין את זה בי... כשמישהו תוקף, כשמישהו מרע, אני לא יכולה להתמודד מול זה, זה משתק אותי, זה גורם לי לדמוע, אני כל כך חסרת אונים, האם זה מה שאני מורישה לילדיי... האם זו הדוגמה אותה אני מנסה להראות... מה נכון פה? לא יודעת.. מצד אחד, שמחה שלא נגררתי, שלא התלכלכתי והידרדרתי, מצד שני, אני מרגישה כזאת רפה, מרוקנת, בלון בלי אוויר.... היום פגשתי רוע, ואת זה אני לא אשכח הרבה זמן....
