"היום עשרה ימים שהם..."
נכתב ע"י אחד מאנ"ש: היום עשרה ימים שהם שבוע אחד ושלשה ימים לעומר נראה לי שהכוונה לומר שעברו עשרה ימים שהם שבוע וג"י היינו עשרה מיני ימים ומידות כבר עברו עלי מאז שהורם והונף והוקרב מנחת העומר שעורים היינו מאכל בהמה ואעפ"כ קלוי באש כי אינו ממש בהמה אלא אדם שעשה מעשה בהמה, בביהמ"ק דייקא שהוא צוואר העולם המחבר שמים וארץ את המקום ללמעלה מהמקום להתרומם ללמעלה מהעוה"ז וע"י שאני סופר לעומר מהיכן שאני, אני נקשר עי"ז למקום שהוא קשור ללמעלה מהמקום שהוא בעצם המקום האמיתי דהיינו מקומו של עולם כי העולם נברא יש מאין כי קודם היה הכל א"ס אלוקותו ית' וכשעלה ברצונו לברוא עולם נתן מקום ואפשרות למציאות כזו בבחי' איזה אמצע ושם ברא ד' עומות אבי"ע כל אחד חותם גשמי יותר של קודמו כמשל ונמשל. וברא בו אדם שהיה כלול מהכל ביחד דהיינו כי בריאת כל העולמות אינה בזמן אלא הכל נמצא וקיים תמיד אלא שמי שהוא תחת הזמן והמקום נדמה לו שהדברים עוברים ונעים בזמן ומקום אבל ע"י דעת גדול וכפי גדלו כן יכול לעלות ללמעלה מהמקום והזמן ולתפוס שהכל היה הוה ויהיה נמצא וקיים. וזוהי עבודת הספירה היינו לצאת מקטנות לגדלות ולזכות ליותר ויותר דעת דהיינו בכל יום שוב להרים ולהניף ולהקריב עוד חתיכת בהמיות שגורמת לקטנות, ולצאת עוד קצת לגדלות הדעת דהיינו תפיסת מציאותו ית' שנמצא מאד והתדמות לו עמ"נ להשיגו יותר ויותר בדרכה של תורה (אבות פ"ו) ע"י דעת יכול לעלות ללמעלה מהמקום והזמן כנ"ל כי זו מציאות קיימת אלא שהקטנות לא תופסת אותה כי כל המדרגות הגבוהות ביותר הכל נמצא גם כאן אלא שהגשמיות העוה"ז ע"י קטנות הדעת מעלימים אותם דהיינו שכך נברא העולם שניתן אפשרות להיות בקטנות ואז יש עולם ואעפ"כ אפשר למי שיוצא מהקטנות להיות בקודם הבריאה למעלה מהמקום והזמן וזהו שהעולם תלוי על בלי-מה כי ע"י הרוח שטות הוא שוטה שמאבד "מה" שנותנים לו. דהיינו את בחי' "אדם" גמט' מה כי אדם הוא היושב על הכסא אבל העולם הוא תחת הכסא.
נכתב ע"י אחד מאנ"ש: היום עשרה ימים שהם שבוע אחד ושלשה ימים לעומר נראה לי שהכוונה לומר שעברו עשרה ימים שהם שבוע וג"י היינו עשרה מיני ימים ומידות כבר עברו עלי מאז שהורם והונף והוקרב מנחת העומר שעורים היינו מאכל בהמה ואעפ"כ קלוי באש כי אינו ממש בהמה אלא אדם שעשה מעשה בהמה, בביהמ"ק דייקא שהוא צוואר העולם המחבר שמים וארץ את המקום ללמעלה מהמקום להתרומם ללמעלה מהעוה"ז וע"י שאני סופר לעומר מהיכן שאני, אני נקשר עי"ז למקום שהוא קשור ללמעלה מהמקום שהוא בעצם המקום האמיתי דהיינו מקומו של עולם כי העולם נברא יש מאין כי קודם היה הכל א"ס אלוקותו ית' וכשעלה ברצונו לברוא עולם נתן מקום ואפשרות למציאות כזו בבחי' איזה אמצע ושם ברא ד' עומות אבי"ע כל אחד חותם גשמי יותר של קודמו כמשל ונמשל. וברא בו אדם שהיה כלול מהכל ביחד דהיינו כי בריאת כל העולמות אינה בזמן אלא הכל נמצא וקיים תמיד אלא שמי שהוא תחת הזמן והמקום נדמה לו שהדברים עוברים ונעים בזמן ומקום אבל ע"י דעת גדול וכפי גדלו כן יכול לעלות ללמעלה מהמקום והזמן ולתפוס שהכל היה הוה ויהיה נמצא וקיים. וזוהי עבודת הספירה היינו לצאת מקטנות לגדלות ולזכות ליותר ויותר דעת דהיינו בכל יום שוב להרים ולהניף ולהקריב עוד חתיכת בהמיות שגורמת לקטנות, ולצאת עוד קצת לגדלות הדעת דהיינו תפיסת מציאותו ית' שנמצא מאד והתדמות לו עמ"נ להשיגו יותר ויותר בדרכה של תורה (אבות פ"ו) ע"י דעת יכול לעלות ללמעלה מהמקום והזמן כנ"ל כי זו מציאות קיימת אלא שהקטנות לא תופסת אותה כי כל המדרגות הגבוהות ביותר הכל נמצא גם כאן אלא שהגשמיות העוה"ז ע"י קטנות הדעת מעלימים אותם דהיינו שכך נברא העולם שניתן אפשרות להיות בקטנות ואז יש עולם ואעפ"כ אפשר למי שיוצא מהקטנות להיות בקודם הבריאה למעלה מהמקום והזמן וזהו שהעולם תלוי על בלי-מה כי ע"י הרוח שטות הוא שוטה שמאבד "מה" שנותנים לו. דהיינו את בחי' "אדם" גמט' מה כי אדם הוא היושב על הכסא אבל העולם הוא תחת הכסא.