good vibrations
New member
היום לפני 8 שנים
היום, לפני 8 שנים, זה נגמר. היום החלטת לעזוב את העולם הזה. רווית מכאב אין סופי, כבד כמו אלפי גושי בטון, שמייסר את נשמתך.
לא ביקשת עזרה, אולי לא ידעת איך, אולי לא ידעת ממי. אולי פחדת כל כך שנכשלת ושאין כפרה.
הלוואי שלא היית עוזבת. הלוואי שהיית נאחזת במה שעדיין נשאר לך, שתי בנות שאת כל עולמן. שנפשן קשורה בנפשך בחוטים בלי קצה.
אף פעם לא שאלתי למה, הייתי בטוחה שהבנתי. אבל אמא, אני לא מבינה. יכל להיות לנו כל כך טוב. העולם הזה לא כזה גרוע, ואת לא נכשלת.
וגם אם חשבת שכן, זה מותר. את אנושית, לא הראשונה ולא האחרונה שנשברת.
הפסדת כל כך הרבה אמא. אני כועסת עלייך ובו זמנית סולחת.
מחר ניסע שוב למקום שהוא הכי בית בעולם, ונלך לבקר אותך בקבר.
אני יודעת שאת לא באמת שם, אבל לא יודעת איפה את באמת.
לפעמים אני מלטפת את פניי בשתי ידיי, ומדמיינת את המגע שלך. הידיים שלי כל כך דומות לשלך ואני כל כך צמאה למגע אימהי, מלטף ומכיל.
העולם שלי קשה בלעדייך, אפוף בכאב. ועם זאת אפוף גם בכל מה שלימדת אותי. האהבה האין סופית, האמונה התמימה בטוב שבבני אדם, עד כדי שאני שוכחת שיש בהם גם הרבה רע.
אני עדיין תוהה כמה ממני זה באמת אני וכמה זה השתקפות שלך.
אמא, אני מתחננת, בבקשה תאחזי בידיי מאי שם. תחזקי אותי, תלטפי אותי, תתני לי כוח. אני רוצה לנצל את החיים האלה, אני רוצה להתרגש בלי לפחד מהרגשות שייצאו ממני.
יש שאומרים שיש מלאכים שמגיעים לעולם הזה, ותמיד עוזבים אותו צעירים מדי. אני לא מאמינה באמונות תפלות, אבל אני אוהבת את המחשבה. בשבילי את ואחי הייתם מלאכים. החיים לקחו את כל הכוחות שלכם מוקדם מדי, אבל יש אותנו כדי שלא נשכח, את האור והאהבה ששניכם יצרתם.
אמא, אני חושבת שכבר מיותר לציין, אבל אני תמיד אוהב אותך.
היום, לפני 8 שנים, זה נגמר. היום החלטת לעזוב את העולם הזה. רווית מכאב אין סופי, כבד כמו אלפי גושי בטון, שמייסר את נשמתך.
לא ביקשת עזרה, אולי לא ידעת איך, אולי לא ידעת ממי. אולי פחדת כל כך שנכשלת ושאין כפרה.
הלוואי שלא היית עוזבת. הלוואי שהיית נאחזת במה שעדיין נשאר לך, שתי בנות שאת כל עולמן. שנפשן קשורה בנפשך בחוטים בלי קצה.
אף פעם לא שאלתי למה, הייתי בטוחה שהבנתי. אבל אמא, אני לא מבינה. יכל להיות לנו כל כך טוב. העולם הזה לא כזה גרוע, ואת לא נכשלת.
וגם אם חשבת שכן, זה מותר. את אנושית, לא הראשונה ולא האחרונה שנשברת.
הפסדת כל כך הרבה אמא. אני כועסת עלייך ובו זמנית סולחת.
מחר ניסע שוב למקום שהוא הכי בית בעולם, ונלך לבקר אותך בקבר.
אני יודעת שאת לא באמת שם, אבל לא יודעת איפה את באמת.
לפעמים אני מלטפת את פניי בשתי ידיי, ומדמיינת את המגע שלך. הידיים שלי כל כך דומות לשלך ואני כל כך צמאה למגע אימהי, מלטף ומכיל.
העולם שלי קשה בלעדייך, אפוף בכאב. ועם זאת אפוף גם בכל מה שלימדת אותי. האהבה האין סופית, האמונה התמימה בטוב שבבני אדם, עד כדי שאני שוכחת שיש בהם גם הרבה רע.
אני עדיין תוהה כמה ממני זה באמת אני וכמה זה השתקפות שלך.
אמא, אני מתחננת, בבקשה תאחזי בידיי מאי שם. תחזקי אותי, תלטפי אותי, תתני לי כוח. אני רוצה לנצל את החיים האלה, אני רוצה להתרגש בלי לפחד מהרגשות שייצאו ממני.
יש שאומרים שיש מלאכים שמגיעים לעולם הזה, ותמיד עוזבים אותו צעירים מדי. אני לא מאמינה באמונות תפלות, אבל אני אוהבת את המחשבה. בשבילי את ואחי הייתם מלאכים. החיים לקחו את כל הכוחות שלכם מוקדם מדי, אבל יש אותנו כדי שלא נשכח, את האור והאהבה ששניכם יצרתם.
אמא, אני חושבת שכבר מיותר לציין, אבל אני תמיד אוהב אותך.
