היום יום השנה ה-21 ל...

[האגס 1]

ידעתי את זה

מאז שכתבת כאן לא מזמן שאת בת 31

ואני זוכר-גם-זוכר את השתייכותי לחבורה... (במידה והוא היה מגדיר גם חבורה כזו לגבי גברים) אז אל תזכירי לי את זה...

 

[אטיוד5]

לאיזו חבורה הכוונה?

יש שתיים. אפשר לעיין בגנזך הפורום ולמצוא.

 

[האגס 1]

היום יום השנה ה-21 ל...

טוב, נגלה לכם במשך היום

 

[צימעס]

הולדתה של ילדה19? ../images/Emo8.gif

 

[האגס 1]

../images/Emo128.gif

זה דווקא לא יום הולדת

 

[ילדה של החיים19]

../images/Emo6.gif

 

[Sea Urchin]

19.10.1985?

 

[האגס 1]

אז הנה הפתרון

(ולמי שלא מכיר אותי לא היה סיכוי לנחש, אבל סתם רציתי לראות עד איפה יגיע הדמיון שלכם

) במוצ"ש 19/10/1985 התראיינתי בפעם הראשונה לרדיו. הייתי אז בן 11, וראיינו אותו בתור ילד שמתעניין בשירים העממיים בלאדינו (או כמו שקוראים לזה בטעות - "רומנסות ספרדיות", שם שאני מקפיד להמנע ממנו). הראיון היה במגאזין שבועי לפולקלור בשם 'ניגונים' ששודר אז במוצ"שים ברשת ב'. נודע לי על הכוונה לראיין אותי בהתראה של 3 שעות בלבד - התוכנית יועדה לשידור ב-21:00 (הראיון איתי היה רק ברבע לעשר, אבל ניחא) והם התקשרו אלי הביתה ב-18:00, כשהייתי כבר בפתח הבית ועמדתי ללכת למסיבת כיתה. הם לא ממש לקחו בחשבון שלילד בכיתה ו' לא נותנים התראה מסכנה כזאת, בטח שלא כשזה הראיון הראשון שלו בחיו, ובשבילו זו אמורה להיות מעין חגיגה - צריך להודיע לחצי עולם, לכיתה, וכו'. למזלי בדיוק הלכתי למסיבת כיתה שהייתה ממש בית מולי, וזו הייתה הזדמנות פז להודיע לכולם. הראיון עצמו היה בנאלי, אבל מה שזכרו לי ממנו אחרי-כן לא היה מה שאמרתי בו. את הראיון הקלטנו בבית בזמן השידור (כמובן...), אבל בזמן הראיון הקלטת נגמרה. קראתי לאבא שלי מהחדר השני שלא ייגע בטייפ, ויום אחרי כן כולם התנפלו עלי איך זה ששומעים אותי בזמן הראיון קורא למישהו בחדר השני, וכו'. יום אחרי כן? ההורים שלי התנפלו עלי איך שהראיון נגמר. לא שזה באמת הרס את הראיון, זה באמת היה חלק זניח ולא חשוב, אבל כשרוצים לעשות ממשהו הרבה יותר ממה שהוא באמת - מוצאים איך לעשות את זה. בימים שאחרי כן אבא שלי מסר לי על תגובות כל מיני חברים שלו ששמעו את הראיון, וניסה "להרגיע" אותי ואמר ש"את הצעקה בכלל לא שמעו..." וכל פעם אמרתי לו מחדש שזה לא חשוב, ושמצידי כן ישמעו. מה שחשוב זה מה שאמרתי שם ועצם זה שהתראיינתי שם, ועל זה אני מצפה לקבל תגובות. אבל התגובה הכי מעליבה הייתה מהמורה המטומטמת שלי דאז, שיום אחרי כן אמרה בכיתה לכולם, על איך שהתראיינתי אתמול בערב, ובאמצע נתתי שם איזו צעקה לחדר השני, וש"אם אני הייתי שם על-ידו הייתי נותנת לו שתי סטירות". במחי אמירה אחת היא גם מעודדת לאלימות וגם מלמדת ילדים איך מפרגנים. ככה למדתי אולי בפעם הראשונה, מה זו קנאה של אנשים. אח"כ כמובן התחילו כל מיני שטויות, והילדים הערסים שלמדי איתם התחילו לספר לילדים אחרים איך ש"אתמול הוא התראיין ברדיו והתחיל לקלל..." אגב, מי ששמע את הראיון ולא היה מהמשפחה, או לא היה אותה מורה פוסטמה, לא התייחס ל"תקרית" הזאת בכלל. רק אחרי כשלוש שנים הגיעה לידי הקלטה מלאה של כל התוכנית ושל הראיון עצמו. שמעתי את עצמי באמת קורא לאבא שלי מהחדר השני, אבל באמת שזה לא נשמע נורא כל-כך, אלא אם כן רוצים שזה יישמע ככה.

 

[ילדה של החיים19]

מורה טוב מורה לחיים

על המורים שהרסו לנו את החיים ואלו ששיפרו אותם. חבל חבל שאין יותר ביקורת על מורים, והכי חבל שלא מעריכים מספיק מורים בשביל למשוך אל תחום ההוראה יותר אנשים איכותיים, ופחות אנשים מתוסכלים. אמיץ מצד ילד בן 11 להתראיין על נושא שכזה, אגב אני אז הייתי בת חצי שנה

 

[האגס 1]

אפשר להתנחם בזה

שלא שמעת את זה אז...

הראיון ההוא היה רק שלב ראשון במסכת של ראיונות וחשיפות תקשורתיות שהיו לי בחודשים שאחרי כן, ושהתחרטתי עליהן שנים אח"כ. זה כלל ראיון בעתון הילדים דאז 'כולנו', תוכנית רדיו שלמה בת שעה שבה הגשתי רומנסות ושירי עם יהודיים-ספרדיים שבעיקרון בחרתי בעצמי (אבל היא לא מאוד שיקפה את טעמי), והקטסטרופה הגדולה מכולן, מבחינתי - ראיון בטלויזיה, ב'שמיניות באויר' עם דליק. צריך לזכור שאז לא היו יותר מדי תחנות טלויזיה, וכשמשהו שודר בין 17:30 ל-18:30 ילדי כל עם ישראל ראו את זה. הרבה יתרונות לא היו לזה. בעיקר זה הביא לזה שהפסקתי להתענין בתחום לפחות לשנה שלמה לאחר מכן.

 

[ילדה של החיים19]

אבל למה??

הפרסום עשה לך רע?

 

[האגס 1]

הפרסום

בהחלט עשה לי רע. אולי היום זה היה נחשב לדבר נורמלי, אולי היום ילדים בגיל כזה של כיתה ו' היו מגיבים לזה אחרת (כי בכל-זאת אנחנו חיים בעולם תרבותי ותקשורתי אחר) ומזיות ראיה אחת - אם הייתי מתפרסם במימדים כאלה בגילי כיום זה דווקא היה עושה לי טוב, אבל כך או כך - אז זה היה גדול עלי. לא הפסיקו לזהות אותי ברחוב (בעיקר מאז הראיון בטלויזיה ב'שמיניות באויר') ולא ידעתי איך לאכול את זה, בביה"ס (שבו למדתי עם המון ילדים ערסים, שגם ככה מעולם לא פירגנו לי על תחום העניין המיוחד שלי) עשו לי המון צרות, ובגיל הזה המשמעות של זה היא קריטית. בד בבד, הראיונות וההופעות התקשורתיות עצמן - לא שיקפו אותי באמת, לפחות לפי תחושתי אז. אני זוכר שב'שמיניות באויר' פשוט ביימו לי את התשובות - פשוטו כמשמעו: הזמינו אותו לשם כבר בצהריים, כדי לעשות חזרות עם דליק על התשובות שאני אמור לענות, אפילו שאלה אל התשובות שבאמת רציתי לתת. נתנו לי אפילו טקסט כתוב עם התשובות ה"נכונות". כאילו שזה אל הספיק, בשידור החי דליק התקיל אותי עם שאלה שלא הייתה בחזרות והייתי צריך לאלתר תשובה טובה. כולם חשבו שאני מושא לקנאה, אבל ממש לא התגעגעתי לראיון כל-כך מאולץ, וגם לא ללראות את שירה גרא (אחת מכוכבות התוכנית שהייתה לה אז פינה קבועה) נשפכת מצחוק לנוכח התשובות שאני עונה לדליק בשידור. תוכנית הרדיו ה"שעתית" שהגשתי לבד (לפחות זה אל היה בשידור חי) הייתה גם היא אילוץ אחד גדול. היוזמה הייתה של המחלקה לפולקלור ברדיו, שלאנשים בה לא היה נסיון בעבודה עם ילדים. במשך העבודה וההתייעצויות לקראת התוכנית, הייתי נתון להרבה התערבויות (אולי הם באמת ראו את זה כייעוץ, אבל אני קלטתי את זה כהנחיות וכפסיקה), אם זה בשירים ספציפיים שרציתי לבחור, אם זה במה שרציתי להגיד על השירים, ובכלל לא הרגשתי שהעניין ממש אמיתי. הראיון לעיתון 'כולנו' גם הוא לא היה ממש מקור לגאווה בשבילי. התשובות שנתתים לעיתונאים עוותו לחלוטין, ופתאום מצאתי את עצמי קורא בעיתון דברים שלא אמרתי. לך תסביר אח"כ לילדים בני 12 שלא באמת אמרתי את השטויות האלה. בתקופה שאחרי סוף כיתה ו' התחלתי לחוש יותר ויותר ריחוק מהמוסיקה שכל-כך אהבתי. בשלב מסויים זה הגיע אפילו עד כדי סלידה. אבל אחרי כשנה מצאתי את עצמי חוזר לשמוע את זה, ומתחיל להנות מזה מחדש, הרחק מאור הזרקורים. אחרי כן, כשהתחלתי לרצות לעסוק דווקא ברדיו, עדיין נרתעתי במשך הרבה זמן מלשדר בעצמי, ומלהתקרב למקרופון. כך פיתחתי משיכה מאוד פרדוקסלית לתחום. בגיל 18, הצעתי את עצמי למנהל המדור לפולקלור דאז כדי לעבוד קצת במחלקה לפני הגיוס. הוא הציע לי לעשות כמה תוכניות חד-פעמיות, אומנם הרמתי את הכפפה אבל בחרתי שאת התוכניות יגישו קריינים של הרדיו. כך היה, והפעם - התגאיתי במוצר שיצא.

 

[האגס 1]

לעיתונאים = לעיתונאית

ועוד כל מיני דיסקלודים כמו אל= לא, וכו'

 

[ילדה של החיים19]

אני חושבת שאתה צריך לעשות שינוי

חשיבתי בכל הנוגע לזה. אני מבינה שבתור ילד מדובר במעין טראומה שגרמה לך לחוש חוסר ביטחון מאוד גדול, וגם ככה לא נתנו לך מראש לחוש ביטחון באשר לתחום העניין הספציפי שלך. יחד עם זאת עכשיו אתה יכול להביט בכל זה מנקודת מבטו של אדם בוגר ולראות לאלו השגים הגעת כבר בגיל כל כך צעיר. אז נכון לא כל הדברים היו מהלב, אבל היית ילד, וזה דורש חתיכת אומץ. רק ככה תוכל להתגבר על השדים הישנים ולראות את הכל כעניין חיובי, כפי שאני רואה בכך.

 

[האגס 1]

טוב, ברור שהיום

אני מסתכל על זה אחרת - בואי נאמר שרק העליתי זכרונות... היום אי גאה בזה שבגיל כל-כך צעיר מצאתי לי תחום עניין מיוחד ומעניין, שלא הייתי נתפס אליו כ"כ חזק בגיל יותר מאוחר. היום גם לא הייתי מהסס להתראיין בנושא אם הייתי נדרש (אולי באייטם שדורש את דעתו של מישהו שמתמצא בנושא או משהו כזה

) מה גם שלהיחשף לתקשורת בגיל מעל ה-30, זה לא כמו בגיל היסודי. ואני לא אגיד שלא היו גם צדדים חיוביים לפרסום: בעקבות הראיון הראשון (זה שמלאו לו השבוע 21 שנה, ושבגללו פתחנו את השרשור...) הכרתי את מנהל המחלקה ללאדינו ברדיו (שגם הוא התראיין באותו משדר, לרגל קבלת פרס בין-לאומי) ובשנים שלאחר מכן הייתי קיבלתי ממנו תקליטים נדירים שיוצאים רק בחו"ל, לצורך העתקה (באמצעים הטכנולוגיים שהיו קיימים אז). היום הוא סגנו של יצחק נבון ברשות הלאומית ללאדינו. אם הייתי מחזיר את הגלגל אחורה (ואני לא אעשה את זה, אז סתם מותר לי להפעיל את הדמיון...

) לא הייתי מוותר על הפרסום, אבל הייתי מוותר על הרבה שברים נלווים שהיו בדרך ושלא כולם היו הכרחיים.

 

[ילדה של החיים19]

או שאולי במקום לוותר

היית מוסיף לעצמך כמה ידיעות וחוכמות חיים כאלו שיראו לך שלכל דבר יש סיבה.

 

[האגס 1]

נדמה לי שבדיוק בשביל זה

אני מקדיש לתאריך הזה תשומת לב - כדי לראות את זה בפרספקטיבה מנוסה ומלומדת יותר. ככה עולה בדעתי בעקבות השרשור.