נצל"ש- הסיפור הקצר שכתבתי לתקשורת
לפני איזה חודש
מה דעתכם?
סיפור קצר היתה זו שעה מאוחרת כשעזב ד"ר שטרומפלד את משרדו והחל ללכת לביתו. היתה זו שעה מאוחרת מאוד- בית החולים בו עבד קיבל זה עתה שני מטופלים חדשים, משופדים שניהם בבטנם על אותו עמוד של שלט "עצור". הם הגיעו בשש בערב ולא היו עדים שיגידו איך זה קרה. מישהו מצא אותם מונחים על המדרכה וקרא לאמבולנס, שבא מיד והביא את הפצועים- יחד עם העמוד- לבית החולים. וזה גרם לד"ר שטרומפלד כאב ראש לא קטן, כי למצוא מיטה לשתי אנשים ועמוד זה דבר מסובך, ואחרי שסודר העניין הזה הייתה גם הניירת לטפל בה, התיקים הרפואיים (בבדיקת דם, אגב, שנערכה אצל הפצועים, נמצא אצל הפצוע הקדמי- הקרוב יותר לשלט- אחוז לא מבוטל של אלכוהול), חיפוש הקרובים והמכרים וכל הסיבוך הזה, ובשבע בערב הכל זז לאט מאוד כי כולם אחרי יום עבודה ארוך ורק מחכים ללכת הביתה ולהתחלף במשמרת הלילה. אז הד"ר נאלץ לטפל בניירת במשרד שלו גם הרבה אחרי חצות, ורק עכשיו סיים את ענייניו ופנה לביתו. לא הייתה לו מכונית, ופרט לכך הוא אהב מאוד את הטיולים הרגליים מהבית לבית החולים ומבית החולים הביתה. הוא אהב אותם בדרך כלל. לא הפעם- הפעם התחרט שלא החליט לבלות את הלילה במשרד השקט, המואר והבטוח. הוא הלך לאט וכל צעד הסתכל לאחור, שמא השיחים יצמחו רגליים ויתחילו לרדוף אחריו. איש לא היה ברחוב פרט אליו ופרט לעטלפים בעצים. אמו של אדוארד, הפצוע הקדמי, החליטה להעביר את הלילה לצד מיטתו, אבל אחותו של וינסנט- הבחור המשופד מאחורי אדוארד- היתה חייבת לסדר עניין זה או אחר אצל אמה שבעיר, והלכה בדרך ההפוכה לגמרי לדרכו של ד"ר שטרומפלד הביתה, והוא היה הרופא האחרון שנשאר בבית החולים ממשמרת הצהרים, אז לא היה איש שיארח לחברתו. למעשה, זה היה מזל די גדול שהגיעו מטופלים, חשב הד"ר. הוא עבד בבית חולים קטן, בעיירה שקטה בניו זילנד, כך שהתכיפות שבה הזדקקו לו היתה זהה לתכיפות שבה הופיעו נחשים בקוטב הדרומי; זהה פרט לכמה מקרים של צינון קל בחורף או קוצים שנתקעו ברגליים יחפות. הוא פיהק והמשיך בדרכו, מסתכל לאחור בכל צעד. הוא היה בטוח שמישהו עוקב אחריו. פתאום הבטן שלו קירקרה והוא זינק בבהלה. הוא היה רעב, אבל לא הצליח לזכור למה לא אכל בהפסקת הצהריים. חבריו אמרו שכלל לא ראו אותו בהפסקת הצהריים, אבל הוסיפו שהוא בכל מקרה מזמן לא אכל יחד איתם. מכונית עברה בכביש לידו והוא ניעור מהרהוריו. פנסיה האחוריים הסתכלו עליו והתרחקו בנחת, בעודו חושב על הזוועה שאולי יושבת בתוך המכונית הזאת, ואיזה מזל שלא קרה לו כלום. "תמשיך ללכת," הוא אמר לעצמו, והמשיך ללכת. הוא רצה להגיע לביתו, להוריד את נעליו ואת המעיל ו--- משהו חסר כאן, הוא חשב. הוא נציב סוף סוף לפני הכניסה לביתו, מתחת לפנס הרחוב, ובהה במדרכה, איפה שפעם היה מונח שלט ה"עצור". ואז זה חזר אליו. הכל; הוא ראה שני אנשים רוכבים על אופנוע, מהר. מהר מאוד. הוא ראה איש משוגע מרים את שלט ה"עצור" שהסערה הפילה... הוא החניק זעקה שאיימה לצאת מגרונו, ונפל על המדרכה הקרה בנוקשות איברים. "אני לא מאמין." הוא לחש אל הלילה הקפוא. "ידעת על כך כל הזמן." ניקר קול קטן בתוך ראשו. "למה עשיתי את זה?" הוא שאל בשקט אך בהיסטריה. "אתה יודע טוב מאוד למה עשית את זה." אמר הקול שבראשו. שטרומפלד לא יכול היה לסבול זאת עוד. הוא הטיח את ראשו בשער הכניסה לביתו, בתקווה להרוג את הקול הקטן. "עשית את זה כדי שתהיה לך פרנסה!" צעק הקול. "אתה-לא-יודע-כלום!" הד"ר הטיח את ראשו בשער חזק יותר עם כל מילה, אבל הקול רק התחזק: "ובגלל זה לא אכלת היום ארוחת צהריים- היית יותר מדי עסוק ב---" "אני-לא-משוגע!!!" הוא הטיח את ראשו בשער פעם אחרונה ונפל לאחור מעוצמת המכה. "לך הביתה." אמר לעצמו צ'ארלס שטרומפלד בלחש ונכנס דרך שער הכניסה לביתו. סוף
היום ב-16:00 יתארח מומו מהדב, מנהל סניף החברה להגנת הטבע בת"א בפורום החברה. אתם מוזמנים לכתוב לו שאלות
