הצילו.
איזה יום
חרא. אין לכם מושג כמה פעמים ביטאתי את הF וורד. בעעע. מעשה שכך היה: מיכל מתעוררת לקול אמה: "מיכל, מיכל, כבר 7 מתי את צריכה להיות בביצפר?" לא! מיכל צריכה להיות בביצפר בשמונה! למיכל יש 15 דקות להתכונן! מיכל בחיים לא תספיק! מיכל רצתה להתקלח...
הגעתי לתחנת האוטובוס ב-7:30 אבל איכשהו הגעתי לביצפר כמה דקות לפני הצלצול, יה
עליתי למזכירות וברוב הדר וכבוד נטלתי את קלסר השכבה, כי היום אני אמורה להיות תורנית שכבה, את המשמעות תבינו מאוחר יותר, דאמיט.
עדיין תמימה ובטוחה שזו אחלה הזדמנות לפספס ביצפר, תמהתי לאיזו מ-13 הכיתות שבשכבתנו הענפה והמפגרת עליי לפנות קודם. ואז חשבתי - אולי מתמטיקה מואץ? זו הכיתה היחידה שבבנין י"ב אז כדאי לסיים עם זה מוקדם, ואני גם אמורה להיות שם, אז אני אוכל להגיד לתמרה בדיוק איפה אני.
ועל טוב לבי ומסירותי הרבה נגמלתי כך: אני: *נכנסת לכיתה* תמרה: "שלווום. למה את לא בכיתה?" *אני כן, טיפשה* אני: "אההה..." *בוהה בקלסר* "כי אני תורנית שכבה?" תמרה: "הממ." *עושה קולות של לחשוב* "לא, את צריכה ללמוד את החומר הזה. אביב, תחליף אותה!" אני: "
" ניחא. פסדר. לא נורא. דווקא עבר מהר. משנשמע הצלצול אספתי את חפציי ופרצתי במירוץ נגד עצמי לעבר בניין ט', בשביל לחפש את אביב והקלסר האבוד. נמצא. לאחר מכן רצתי לכיתה בשביל לקחת את השקית עם נעלי הספורט, ואז לשירותים בשביל להחליף לנעלי ספורט ולחולצת ספורט. היה לנו מבחן. כן, כן, מבחן בספורט. בע. השארתי את חובת הקלסר והתורנות אצל מישהי מכיתה אחרת, והלכתי למגרש. 12 סיבובים = 60 נקודות, וצריך להספיק לפחות את זה ב-15 דקות. בשיעור לפני זה רצנו 10 דקות ואני הספקתי 13, ככה שהתחלתי לרוץ די שאננה. מהר מאוד הרגליים שלי לא הסכימו איתי
מסתבר שזה אחד הימים האלו, בהם הפלטפוס משתלט על כולי ולא עוזב, מתלהב אחד. אז רצתי 12 בקושי ומתּי. אבל שיתנו לי מנוח? חלילה וחסה! אצתי רצתי לכיתה והחל לו המבחן השכבתי בביולוגיה. היה פסדר, מגעיל אמנם, בכל זאת ביולוגיה. ואז, הו אז, החלו הריצות. הנסיון הנואש להספיק להגיע ל-13 כיתות + חצאי כיתות ושיעורים במעבדות בשביל לבדוק נוכחות. אלוהים אדירים. אינני יודעת כמה מדרגות עברתי היום, כמה פעמים בקרתי בכל כיתה, כמה פעמים אמרו לי במסדרון "היי תורנית שכבה!" - בכל אופן, זה היה יותר מדי.
והנסיונות לקחת את הקלסר. לבדוק אם רשמו להם חיסור. או סתם בשביל להתלהב. וההערות. *נכנסת לכיתה* "את פריקית?" "לא, סתם משועממת." "הופה, תראו את הנעליים!" זה דווקא היה נחמד
*בוהה באולסטאר היפיופות שלי
* זה היה נוראי. פשוט נוראי. כמה בנאדם יכול ללכת ביום? ועוד רצתי, ועוד שני מבחנים...אההה.
אבל היה קטע ממש נחמד: משנכנסתי לכיתה מסוימת בה יש הרבה מחבריי [זן נידח
] בשיעור החמישי היה שם...עומר. המורה למתמטיקה. סיקרן אותי, זה. כשעשיתי את מבחן הקבלה למואץ מתמטיקה נטשו אותי בכיתה אחרת שגם היא עשתה מבחן במתמטיקה, והוא היה המורה. כבר אז שעשע והפחיד בו זמנית. וכל פעם שהייתי בכיתתם בהפסקה שלפני שיעור שלו, מיד מרגע השמע הצלצול הציעו לי ללכת,
ומהר. אנשים שמאחרים לשיעורים באופן קבוע
רצו לשיעורים שלו. הממ. מראש הודיעו לי שהוא לא נחמד במיוחד לתורני שכבה, וגם נתנו לי כללים: לפתוח בעמוד הנכון לפני הכניסה לכיתה, ולהיות מצוידת בעט נגיש. ביצעתי. הוא דווקא היה מאוד נחמד
צפיתי שאני אבהה בנעליי [היפות
] במבוכה עצומה ואז כולם יצחקו ואז אני אצחק. למעשה, הוא התחיל לקיים איתי ועם הכיתה שיחה ערה בה כולם נקרעו מצחוק, כולל אמתכם הנאמנה. לא יכלתי להפסיק לצחוק! "את צוחקת עליי?" הוא שאל, ואני עניתי ב"לא!" נחרץ, אשר מיד אחריו באו עוד שלל צחקוקים. ולפני שיצאתי מהכיתה, הוא פנה אליי בשאלה הקשורה למתמטיקה (כי מתישהו בשיחה ציינתי שאני במואץ מתמטיקה) מלמלתי משהו לא מובן והבטתי בו, מפוחדת, תוך כדי התרחקות לכיוון הדלת. "אתה מפחיד אותה!" היה הדבר האחרון ששמעתי לפני שהדלת נטרקה. אבוי
המממ...ו...אה! כמובן, אני גם צריכה לעבור בכל הכיתות אחרי סוף היום ולהרים את כל הכסאות של אלו שלא הרימו, יה. בכל כיתה יכלתי לספור באמצעות אצבעות המצויות על אחת מכפות ידיי את אלו
שכן הרימו כסאותיהם. בעעע.
ועכשיו? נשבעתי שאני לא הולכת יותר בחיים שלי. אבל לא קיימתי, הלכתי להביא מהמקרר משהו לשתות
הממ. ~מכלול
נ.ב - כמיטב המסורת, גם אני הוספתי משהו לקלסר. כתבתי עליו, "קלסר זה הוא השטן!" בתקווה שמישהו יבין את הרמז ויתחמק מהר מהזכות המפוקפקת הזו. ברר.