חייבת לומר
כשצפיתי בפרומואים במהלך השבוע, אמרתי לעצמי שאני חייבת לראות את התכנית. א. כי אני מאוד אוהבת את התכנית הזאת (אוהבת לראות אנשים שיוצאים מהחושך אל האור). אני מ-א-ו-ד אוהבת את הראש של אלון גל. ב. עניין אותי לראות סיפור חיים של נשים מהקהילה שלי. אבל... ניגשתי לתכנית קצת באופן שלילי. אמרתי לעצמי: עוד פעם תכנית על לסביות טיפוסיות, בטח יראו עוד פעם אוחצ'ות ובנות ביצתיות שינציחו את התדמית הלסבית המוכרת לאוכלוסייה הסטרייטית (התדמית הלא חיובית, כמובן). היתה לי משאלת לב שיראו נשים "רגילות" שעובדות, שיש להן בעיות כמו לכולם, שבוכות, מבלות, מתרגשות... לא רציתי עוד תדמית לסבית טיפוסית. עכשיו, אחרי שצפיתי, אני מודה ומתוודה: מאוד נהנתי והתרגשתי מהתכנית. שמחתי שבפרומו לא הראו שתהיה חתונה. כך היתה לי הפתעה והתרגשות כפולה יותר. שמחתי לראות את משפחתה של איילת מצטלמת ככה לטלוויזיה, את בנותיה המקסימות שאוהבות אותה, את הרגישות שלה. ומירב, בעלת האישיות המיוחדת, ממש ריגשת אותי. אני חושבת שהחתונה רק תעשה לך טוב. נראה שאת זקוקה לתחושת משפחתיות. כנראה שפחדת מזה עד היום (בגלל חוסר עמוק, כך לפחות התרשמתי) והאקט הסמלי והרשמי של חתונה יעניק לך חוזק ועצמה. אני חושבת שהתכנית הזאת, ובעצם אתן, עשיתן שירות טוב לקהילה שלנו. צבעתן את פנינו בצבעים יפים. הראתן שלהיות לסבית זה לא רק שחור או אפור- יש שמחה והחיים יפים. בעצם נתתן משמעות לצבעי הדגל שלנו. אני מניחה שהצילומים היו ליפני כמה חודשים. אני מקווה שהתכנית עשתה לכן טוב, שמצבכן הכלכלי השתפר, שהזוגיות והמשפחתיות שלכן צומחת ושאתן מאושרות. אשמח אם תעדכנו אותנו מה שלומכן מאז צילומי התכנית. בהצלחה לכן. והמון אהבה