טולית המסטולית
New member
היום בו היא נפטרה.
שם על ההר, עם מצבת אבן מרשימה, נמצאת גופתה של אמא. פרחים רבים נשתלו סביבה, אבנים רבים הושמו עליה. פעם בשנה אני מבקרת אותה, מצטמררת מעצם העובדה שגופתה האכולה נמצאת מתחת לאדמה. הפסיכולוג שלי, שתמיד אוהב לדבר על אמא, מקבל ממני הדיפה רצינית והתנגדות נחרצת. לא מוכנה לבכות עכשיו, לא כאן, לא לידך. לא בכלל. בתקופה הקרובה, ישנן רק פגישות עם אבא. הוא העלה את הנושא, אבא דיבר, ואני, אני לא יכלתי להשתיק. דמעות עילמות ירדו מעייני, והוא רק הסתכל, כאב במבטו. לא רציתי להיות שם. ובפעם הראשונה, שמעתי את אבא מדבר על יום פטירתה של אמא. 31.6.1992. אבא נמצא במילואים, הוא שירת בחיל המודיעין, נמצא אי שם בשטחים, בחולות, ללא אנשים ומכשירי קשר. הוא אמר: "אני זוכר את השיחה האחרונה עם חניתה. זה היה ביום סיום הלימודים, היא הייתה גאה על התעודה של אוהד, והיא, כאופייני לה, עשתה מזה סיבה למסיבה, ולקחה את הילדים ליום כייף. הלכו לראות סרט עם עוד שתי חברות. אמרתי לה, חניתה, אל תלכי, בבקשה, תחכי שאני אחזור ונלך ביחד. הייתה לי הרגשה רעה, כי הכרתי את חניתה, היא לא אהבה לנהוג בלילה." הפסיכולוג שכבר הבחין בקושי שלי, המשיך בשאלותיו: "ואיך הודיעו לך על כך?" אבא המשיך בקולו האטום: "הייתי בחולות, רק עם עוד שני אנשים. אח שלי התקשר לבסיס, שלחו מישהו שיבוא לחפש אותי בחור הנידח. כשהגיעה הידיעה, לקחתי את אחד החברים שלי שהיו איתי במוצב, השארתי את הנשק, הקידבג, ונסעתי לרמבם. אמא הייתה בטיפול נמרץ, את ודנה הייתן במיון ואוהד הושם בכלל בבית חולים כרמל. המראות היו קשים עבורי." "האם נשארו לך בראש תמונות מהבית חולים?" אבא שלא רצה לפרט יותר מדיי, אמר: "אמא הייתה בטיפול נמרץ, שוכבת ללא הכרה, לאף אחד לא הותרה הכניסה מלבד לאמא שלה ולי. הייתי נכנס והייתי רואה אותה הולכת ומתרחקת לאט לאט. הייתי נגמר, הולך וחוזר. לא יכולתי שלא להיות שם. הייתי שם ברגע שיצאה נשמתה. הרופאים הטיחו בי לצאת מייד, הבנתי כבר מה קורה, חשבתי אולי הם מנסים להציל אותה. לא. אמא שהתה שם חמישה ימים ונפטרה. החבלה בראש הייתה קשה מדיי." "כעסתי על אמא שלכם המון, אבל זה עבר לי. תמיד עברו בי מחשבות של, למה אלוהים לקח אותה ולא אותי. בטפשותי הייתי נוהג להגיד לכם זאת בקול רם, ואתם הייתם בוכים". ואני, כדי לשנות קצת את האווירה פולטת הערה, "דווקא היה מתאים לי להגיד- באמת חבל". שמעתי משני הצדדים צחוק כואב, צחוק בוכה. "לעולם לא אדע מי אשם בתאונה. גם ככה כעסתי על אמא שלכם, אמרתי לשוטרים, שמספיק, בין כה וכה חניתה הלכה, דבר לא יחזירה, אני לא צריך עוד צלקת עכשיו..." אבא אמר שביום פטירתה, אמא ראתה את השולחן כתיבה שליווה אותי במשך שנים. לפני כחודש בנו לי חדר וקניתי רהיטים חדשים, כעת הוא משרת את אוהדי. ביום האחרון לחייה היא רצתה לקנות, אמרה לשתי חברותייה. אבא, ברגע ששמע על כך, לאחר מותה, רץ וקנה ושם אותו בחדר שלי ושל אחותי. ופתאום הכל הרגיש לי מוחשי, לשמוע סיפורים מאבי. עדיין הסיפור מודחק, וכאילו כעת אבא זרק אבנים על החומה המגנה על ליבי. דקירות, מכת מציאות. הולכת לאחר מכן עם חברים לעיר הנוער, כל ההמולה שמסביב, הרעש, השמחה, הילדות שאבדה, הורמונים באוויר, ואני, אני מתכופפת לרצפה, ועם אצבע על החול כותבת א-מ-א....
שם על ההר, עם מצבת אבן מרשימה, נמצאת גופתה של אמא. פרחים רבים נשתלו סביבה, אבנים רבים הושמו עליה. פעם בשנה אני מבקרת אותה, מצטמררת מעצם העובדה שגופתה האכולה נמצאת מתחת לאדמה. הפסיכולוג שלי, שתמיד אוהב לדבר על אמא, מקבל ממני הדיפה רצינית והתנגדות נחרצת. לא מוכנה לבכות עכשיו, לא כאן, לא לידך. לא בכלל. בתקופה הקרובה, ישנן רק פגישות עם אבא. הוא העלה את הנושא, אבא דיבר, ואני, אני לא יכלתי להשתיק. דמעות עילמות ירדו מעייני, והוא רק הסתכל, כאב במבטו. לא רציתי להיות שם. ובפעם הראשונה, שמעתי את אבא מדבר על יום פטירתה של אמא. 31.6.1992. אבא נמצא במילואים, הוא שירת בחיל המודיעין, נמצא אי שם בשטחים, בחולות, ללא אנשים ומכשירי קשר. הוא אמר: "אני זוכר את השיחה האחרונה עם חניתה. זה היה ביום סיום הלימודים, היא הייתה גאה על התעודה של אוהד, והיא, כאופייני לה, עשתה מזה סיבה למסיבה, ולקחה את הילדים ליום כייף. הלכו לראות סרט עם עוד שתי חברות. אמרתי לה, חניתה, אל תלכי, בבקשה, תחכי שאני אחזור ונלך ביחד. הייתה לי הרגשה רעה, כי הכרתי את חניתה, היא לא אהבה לנהוג בלילה." הפסיכולוג שכבר הבחין בקושי שלי, המשיך בשאלותיו: "ואיך הודיעו לך על כך?" אבא המשיך בקולו האטום: "הייתי בחולות, רק עם עוד שני אנשים. אח שלי התקשר לבסיס, שלחו מישהו שיבוא לחפש אותי בחור הנידח. כשהגיעה הידיעה, לקחתי את אחד החברים שלי שהיו איתי במוצב, השארתי את הנשק, הקידבג, ונסעתי לרמבם. אמא הייתה בטיפול נמרץ, את ודנה הייתן במיון ואוהד הושם בכלל בבית חולים כרמל. המראות היו קשים עבורי." "האם נשארו לך בראש תמונות מהבית חולים?" אבא שלא רצה לפרט יותר מדיי, אמר: "אמא הייתה בטיפול נמרץ, שוכבת ללא הכרה, לאף אחד לא הותרה הכניסה מלבד לאמא שלה ולי. הייתי נכנס והייתי רואה אותה הולכת ומתרחקת לאט לאט. הייתי נגמר, הולך וחוזר. לא יכולתי שלא להיות שם. הייתי שם ברגע שיצאה נשמתה. הרופאים הטיחו בי לצאת מייד, הבנתי כבר מה קורה, חשבתי אולי הם מנסים להציל אותה. לא. אמא שהתה שם חמישה ימים ונפטרה. החבלה בראש הייתה קשה מדיי." "כעסתי על אמא שלכם המון, אבל זה עבר לי. תמיד עברו בי מחשבות של, למה אלוהים לקח אותה ולא אותי. בטפשותי הייתי נוהג להגיד לכם זאת בקול רם, ואתם הייתם בוכים". ואני, כדי לשנות קצת את האווירה פולטת הערה, "דווקא היה מתאים לי להגיד- באמת חבל". שמעתי משני הצדדים צחוק כואב, צחוק בוכה. "לעולם לא אדע מי אשם בתאונה. גם ככה כעסתי על אמא שלכם, אמרתי לשוטרים, שמספיק, בין כה וכה חניתה הלכה, דבר לא יחזירה, אני לא צריך עוד צלקת עכשיו..." אבא אמר שביום פטירתה, אמא ראתה את השולחן כתיבה שליווה אותי במשך שנים. לפני כחודש בנו לי חדר וקניתי רהיטים חדשים, כעת הוא משרת את אוהדי. ביום האחרון לחייה היא רצתה לקנות, אמרה לשתי חברותייה. אבא, ברגע ששמע על כך, לאחר מותה, רץ וקנה ושם אותו בחדר שלי ושל אחותי. ופתאום הכל הרגיש לי מוחשי, לשמוע סיפורים מאבי. עדיין הסיפור מודחק, וכאילו כעת אבא זרק אבנים על החומה המגנה על ליבי. דקירות, מכת מציאות. הולכת לאחר מכן עם חברים לעיר הנוער, כל ההמולה שמסביב, הרעש, השמחה, הילדות שאבדה, הורמונים באוויר, ואני, אני מתכופפת לרצפה, ועם אצבע על החול כותבת א-מ-א....
