היום באוטובוס
נסעתי היום באוטובוס בתוך העיר. פתאום התפשט בכל האוטובוס ריח נוראי של גדולים. הרבה מהאנשים שישבו בחלק האחורי קמו ועברו במהירות לאמצע. במקום נותרו ארבעה אנשים. שתי נשים ושני קשישים. אחד מהם הוא זה שיצא לו. זה היה נראה מאחת הנשים. היא ישבה שם שותקת וסמוקה מבקשת שהאדמה תבלע אותה. אי אפשר היה לפתוח את החלונות והיה מחניק, בעיקר שעוד ועוד אנשים נדחסו, מיהרו למקומות הרקים מאחורה וכשהריחו חזרו למרכז האוטובוס. ליבי יצא אל האישה המסכנה. זה כזה נורא שדבר כזה קורה. ואז חשבתי על אמא שלי שכבר מזמן איבדה את השליטה על הסוגרים וכבר ימים על ימים על ימים, ליבה נשבר כשהיא מבינה שעשתה בטיטול. ועל זה שהגורל מתאכזר לאנשים במצבים סיעודיים. ופתאום נזכרתי איך כמו האנשים היום באוטובוס שקמו מהמקום וברחו כך קרה כשאמא חלתה, איך האנשים מיהרו להימלט והשאירו את אמא, ואותי איתה במושב האחורי של החיים. בתוך אוטובוס האלצהיימרי. ואולי אריאלה יקירה, תהיי לי את שופר אל לב בורא עולם.... שלא יתן לי לנסוע לעולם בחלק האחורי של אוטובוס החיים כשתחתוניי מלאים.... יותר מזה לא צריך.
נסעתי היום באוטובוס בתוך העיר. פתאום התפשט בכל האוטובוס ריח נוראי של גדולים. הרבה מהאנשים שישבו בחלק האחורי קמו ועברו במהירות לאמצע. במקום נותרו ארבעה אנשים. שתי נשים ושני קשישים. אחד מהם הוא זה שיצא לו. זה היה נראה מאחת הנשים. היא ישבה שם שותקת וסמוקה מבקשת שהאדמה תבלע אותה. אי אפשר היה לפתוח את החלונות והיה מחניק, בעיקר שעוד ועוד אנשים נדחסו, מיהרו למקומות הרקים מאחורה וכשהריחו חזרו למרכז האוטובוס. ליבי יצא אל האישה המסכנה. זה כזה נורא שדבר כזה קורה. ואז חשבתי על אמא שלי שכבר מזמן איבדה את השליטה על הסוגרים וכבר ימים על ימים על ימים, ליבה נשבר כשהיא מבינה שעשתה בטיטול. ועל זה שהגורל מתאכזר לאנשים במצבים סיעודיים. ופתאום נזכרתי איך כמו האנשים היום באוטובוס שקמו מהמקום וברחו כך קרה כשאמא חלתה, איך האנשים מיהרו להימלט והשאירו את אמא, ואותי איתה במושב האחורי של החיים. בתוך אוטובוס האלצהיימרי. ואולי אריאלה יקירה, תהיי לי את שופר אל לב בורא עולם.... שלא יתן לי לנסוע לעולם בחלק האחורי של אוטובוס החיים כשתחתוניי מלאים.... יותר מזה לא צריך.
