הידעתם!!!!!!!../images/Emo63.gif
*****גרוזיה***** גרוזיה היא ארץ קטנה יחסית, 69,700 קמ"ר בסך הכול, שהייתה פעם חלק מברית המועצות. מדינות הברית זכו אמנם בעצמאות (גרוזיה ב-1991) ובביטוי לאומי, שאין לזלזל בהם, אבל גם בהידרדרות כלכלית, בעוני, ובירידה חדה ברמת החינוך, הבריאות והשירותים החברתיים. הטיול בגרוזיה של ימינו מזמן מפגשים רבים עם שפע ומחסור. בעיקר מחסור במדינה העשירה לשעבר יש היום מחד - חנויות ריקות,מפעלים סגורים ומחלידים ותשתיות מוזנחות, ומאידך, ארוחות כיד המלך ואוכלוסייה משכילה, שתעדיף הצגת תאטרון על בגד חדש. השפע האמיתי הוא כמובן באתרים ההיסטוריים המושכים לכאן שוחרי תרבות מהעולם כולו. כאלו הן חורבות ורְדֶזְיַה עם מנזריה שנחצבו בסלע במאה ה - 11הקתדרלה של סְוֶוטי צְחובֶלי (מילולית: "העמוד נותן החיים"), או חורבות אופְלִיסְצִיחֶה שמול גורי, אתרים שזכו להיכלל ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו. ארץ זו, שבין אסיה לאירופה, למרגלות הקווקז, במיצר שבין הים הכספי לים השחור, היתה מאז ומתמיד אזור מעבר חשוב בין אירופה לאסיה. זירה למאבקים. עם גלי פולשים ששטפו את האזור מכיוונים שונים. ארץ פוריה ועשירה, בעלת נופים דרמטיים. כאן נכבל פרומתאוס אל הרי הקווקז, כעונש על הברחת האש אל בני האדם. ביערות שלמרגלות ההרים חיו האמזונות – הנשים הלוחמות כרותות השד – שחיו שם. ותחנות מבוצרות". בעקבות כל אלה הגעתי גם אני, עם מטיילים נוספים, אל ארץ לא רחוקה ולא נודעת זו. גרוזיה, השוכנת בין טורקיה וארמניה בדרום ואזרביידג´ן במזרח ידועה באירופה בכינוי ג´ורג´יה, שהעניקו לה הפרסים והערבים ורבים מכנים אותה גאורגיה. השם גרוזיה ניתן לה על ידי הרוסים מהם הועתק לעברית, ואילו הגרוזים מכנים עצמם בשם שונה לגמרי כרְתוולי. זוהי ארץ הררית, שנופיה מגוונים מאוד ביחס לשטחה וכוללים: ערבות במזרח, הרים חשופים בדרום, קרחונים בצפון ואזור סוב-טרופי לח במערב, את המורדות הדרומיים והמערביים של הקווקז הגדול ואת המורדות הצפוניים של הקווקז הקטן. חבל הארץ הזה הממוקם בין אסיה לאירופה, למרגלות הרי הקווקז, במצר שבין הים הכספי לים השחור, היה מאז ומתמיד אזור מעבר חשוב בין אירופה לאסיה וזירה למאבקים עם גלי פולשים ששטפו את האזור מכיוונים שונים. מעצמות רבות ניסו להשתלט על הקווקז בשל חשיבותו האסטרטגית, ותכופות נמחץ האזור בידי מעצמות שכבשו אותו. כך למשל, העיר טביליסי, שנוסדה בשנת 455 לספירה, נחרבה 29 פעמים במהלך 1,500 שנות קיומה. בגרוזיה חיים קצת יותר מחמישה מיליוני בני אדם, כ-80 אחוז מתוכם גאורגים. הקבוצה השנייה בגודלה היא הארמנים שמספרם באוכלוסייה מגיע ליותר מחמישה אחוזים ואחריהם האֳזֶרים (3.1%) והרוסים (1.9%). כמו כן, חיים בגרוזיה תורכים, אוסטים (עם סלבי שזכה למחוז אוטונומי משלו בדרום רוסיה), אבחזים, יהודים כורדים, פרסים ועוד. הקווקז ידע בוזזים, חולפים ומתיישבים, במהלך ההיסטוריה המפותלת שלו, והפך בעטיים לאזור מורכב ומסובך מבחינה אתנית ולשונית. התוצאה מרתקת וססגונית - הקווקז הוא פסיפס אתני עשיר, בלתי אפשרי כמעט, המורכב מקבוצות, חמולות, שבטים ועמים, ולמרות הכנסת האורחים החמה הדעות הקדומות חזקות, ובעימותים בין המיעוטים היד על הנשק קלה. בספר "ארצו של אדם", של אנטואן דה סֶנְט אֱקְזִיפֶרִי לומד המחבר שיעור על מפה גאוגרפית אישית, כזאת שיש לכל אדם, ובה המקום שתופס כל פרט הוא אישי. בזיכרונו של כל איש מהקווקז מוצפנת מעין מפה כזאת המזהירה אותו מפני הסכנות הצפונות ברחוב, מבן חמולה אחרת, מבן שבט אחר, או מבן לאום אחר. לכל אדם יש מידע מפורט על אודות סביבתו; על האנשים, על השבטים ועל טיב היחסים ביניהם. מעבר לסביבה הקרובה איש אינו מתעניין. ידע זה הוא בעל חשיבות, בין השאר, בשל ריבוי הדעות הקדומות בקווקז. איש אינו יודע לענות מדוע הארמנים והאזרים למשל, שונאים זה את זה. אנשי הקווקז הם בדרך כלל ידידותיים ומכניסי אורחים, עד אשר קורה משהו, אז הם אוחזים בנשק. טֶבִילִיסִי עיר הבירה שהיא גם אחת הערים החשובות בקווקז ואחת הערים העתיקות בברית המועצות (לשעבר). טביליסי שוכנת לגדות הנהר מֶטְקְוָוארי (קורה ברוסית), הנהר הראשי במדינה. משני צדי הנהר בעמק שבין ההרים, שוכנים כנסיות, מסגדים ובתים עתיקים אוניברסיטה, תיאטראות ובניין אופרה, שווקים ואף בית כנסת. מההרים ובפרט מהר טָבוֹרי נובעים מעיינות הגפרית החמים, שסיפורים רבים נרקמו סביב איכויותיהם השונות. טביליסי הוקמה בשנת 455 כבירת גאורגיה, ושמה ניתן לה בזכות אותם מעיינות, שכן פירוש המילה "טבילי" היא "חם". בטביליסי מתגוררים כ1.5- מיליון בני אדם, מרביתם אינם גאורגים מבחינה אתנית, אלא פסיפס אתני מגוון, ששורשיו בהיסטוריה הרחוקה. טביליסי, כמו כל עיר שיש לה מה להציע, דורשת את הזמן ואת ההתייחסות המגיעים לה. העיר היא מיזוג אירופי-אסייני לא ברור. הטיילת לאורך הנהר מזכירה לרומנטיקנים מלשכות התיירות את פירנצה, ובניין האופרה בסגנונו המורי מזכיר להם את קורדובה, שני דימויים מוגזמים משהו. ניתן לבלות זמן במוזיאון או לעבור דרך נקודות הציון ההיסטוריות. אני העדפתי לשוטט לאורך הנהר, לתעות בין הסמטאות, לראות ולהרגיש את האנשים, להריח את ריחות התבשילים שיצאו מחלונות הבתים, ולראות את הנשים מחליפות דעות כשהן עומדות שעונות על פתחי הבתים, וילד מנומנם תלוי להן על המותן. את השפה לא הבנתי, אבל הצחוק שעוררנו הבהירו לנו שביקור של זרים בסמטאות הוא לא דבר שהתושבים רגילים אליו. הגאורגים אוהבים לאכול, ולאחר ארוחת צהרים במסעדה עממית מקומית התברר לנו גם למה, הם פשוט יודעים לבשל וגם להכין יין. איזור קחטיבנסיעה מטביליסי מזרחה מתחלף הנוף במהירות והופך ליבש מרגע לרגע. זהו אזור קָחֶטִי, שהוא המזרחי ביותר בגאורגיה וגובל באזרביידג´ן. בקחטי מייצרים יין מעשרות זנים של ענבים, כל כפר וההתמחות שלו. המשכנו מזרחה, ונסענו באזור צחיח לגמרי של סלעי אבן חול חומים, אדומים, צהובים, כתומים וכל מה שביניהם. בתוך הסלעים האלה נחצב במאה השישית מתחם מנזרים הנקרא גרשה. הסלע החזק ומזג האוויר היבש הקפיאו את הזמן, והמקום נראה כפי שהשאירו אותו בוניו, לפני כ1,400- שנה. לפי המסורת, הגאורגים התנצרו בשנת 313, בהשפעת נינו - האם הקדושה של גאורגיה שהגיעה מקפדוקיה שבטורקיה ובעקבותיה המירו המלכה והמלך את דתם אם כי חלקים מגאורגיה, ובפרט המושבות היווניות שלחוף הים השחור התנצרו כבר במאה הראשונה לספירה. לקבלת הנצרות בגאורגיה, בתקופה כה מוקדמת, הייתה משמעות נוספת: הצטרפות למרכז הכוח הביזנטי שהשפיע מאוד על התפתחות התרבות הלאומית. עלינו מהמנזר הראשי אל קו הרכס, וכעבור כמעט שעה של טיפוס הגענו לרכס החד שממנו נפרס המישור הצחיח של המדבר הגדול של אזרביידג´ן - מישור צחיח, ללא עשב, ללא כל סימן חיים. יצאנו בדרך המוריקה וההולכת אל רכס הקווקז הגדול. הדרך הייתה לא פחות יפה מהיעד - רכסים מלאים מסלולי טיפוס והליכה בתוך צמחייה שופעת ובה בעלי חיים, כפרים בראשי ההרים, מצודות ומעיינות מים חמים. הדרך חלפה על פני נהרות (מטקווארי, ארגווי וטֶרְגי) לאורך כ200 ק"מ שהובילו אותנו לכיוונה של ולדיקווקז שבאוסטיה, המחוז האוטונומי שברוסיה. זוהי הדרך ההיסטורית אשר חצתה את הקווקז מצפון לדרום והייתה השער בין אירופה לאסיה. לאורך הדרך נבנו מגדלי תצפית, כדי להזהיר מפני פולשים, שחלקם השתמרו עד היום. בעונת הסקי מגיעים לאזור בעלי הכסף הגרוזינים, והאתרים מספקים מסלולי סקי רגילים, ושירותים מתקדמים יותר, כמו ההלי-סקי המפורסם של אירופה (סקי מנקודות גבוהות אליהן מגיעים באמצעות מסוקים). מאתר הסקי היפהפה ירדנו אל האגם המלאכותי זינוַלי שנמצא בלב היערות, ואל כנסיית אֳנָנורי שמעליו. הכנסייה היא חלק ממתחם ובו גם מצודה שנבנתה במאה ה13- שהתייכה לדוכסים של ארגוי, והיא דוגמה לארכיטקטורה גרגוריאנית, שהתבליטים המעטרים אותה מבחוץ (כמו בכנסייה הארמנית) עומדים בסתירה למקובל בכנסיות אורתודוכסיות שחיצוניותן האפרורית רק מדגישה את יופיין הפנימי ומזמינות את המתפלל פנימה. המצודה וסיפורי ההרג המהלכים סביבה עומדים בניגוד גמור לשלווה של היער, של האגם ושל פניהם המנומנמות של האיכרים.
*****גרוזיה***** גרוזיה היא ארץ קטנה יחסית, 69,700 קמ"ר בסך הכול, שהייתה פעם חלק מברית המועצות. מדינות הברית זכו אמנם בעצמאות (גרוזיה ב-1991) ובביטוי לאומי, שאין לזלזל בהם, אבל גם בהידרדרות כלכלית, בעוני, ובירידה חדה ברמת החינוך, הבריאות והשירותים החברתיים. הטיול בגרוזיה של ימינו מזמן מפגשים רבים עם שפע ומחסור. בעיקר מחסור במדינה העשירה לשעבר יש היום מחד - חנויות ריקות,מפעלים סגורים ומחלידים ותשתיות מוזנחות, ומאידך, ארוחות כיד המלך ואוכלוסייה משכילה, שתעדיף הצגת תאטרון על בגד חדש. השפע האמיתי הוא כמובן באתרים ההיסטוריים המושכים לכאן שוחרי תרבות מהעולם כולו. כאלו הן חורבות ורְדֶזְיַה עם מנזריה שנחצבו בסלע במאה ה - 11הקתדרלה של סְוֶוטי צְחובֶלי (מילולית: "העמוד נותן החיים"), או חורבות אופְלִיסְצִיחֶה שמול גורי, אתרים שזכו להיכלל ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו. ארץ זו, שבין אסיה לאירופה, למרגלות הקווקז, במיצר שבין הים הכספי לים השחור, היתה מאז ומתמיד אזור מעבר חשוב בין אירופה לאסיה. זירה למאבקים. עם גלי פולשים ששטפו את האזור מכיוונים שונים. ארץ פוריה ועשירה, בעלת נופים דרמטיים. כאן נכבל פרומתאוס אל הרי הקווקז, כעונש על הברחת האש אל בני האדם. ביערות שלמרגלות ההרים חיו האמזונות – הנשים הלוחמות כרותות השד – שחיו שם. ותחנות מבוצרות". בעקבות כל אלה הגעתי גם אני, עם מטיילים נוספים, אל ארץ לא רחוקה ולא נודעת זו. גרוזיה, השוכנת בין טורקיה וארמניה בדרום ואזרביידג´ן במזרח ידועה באירופה בכינוי ג´ורג´יה, שהעניקו לה הפרסים והערבים ורבים מכנים אותה גאורגיה. השם גרוזיה ניתן לה על ידי הרוסים מהם הועתק לעברית, ואילו הגרוזים מכנים עצמם בשם שונה לגמרי כרְתוולי. זוהי ארץ הררית, שנופיה מגוונים מאוד ביחס לשטחה וכוללים: ערבות במזרח, הרים חשופים בדרום, קרחונים בצפון ואזור סוב-טרופי לח במערב, את המורדות הדרומיים והמערביים של הקווקז הגדול ואת המורדות הצפוניים של הקווקז הקטן. חבל הארץ הזה הממוקם בין אסיה לאירופה, למרגלות הרי הקווקז, במצר שבין הים הכספי לים השחור, היה מאז ומתמיד אזור מעבר חשוב בין אירופה לאסיה וזירה למאבקים עם גלי פולשים ששטפו את האזור מכיוונים שונים. מעצמות רבות ניסו להשתלט על הקווקז בשל חשיבותו האסטרטגית, ותכופות נמחץ האזור בידי מעצמות שכבשו אותו. כך למשל, העיר טביליסי, שנוסדה בשנת 455 לספירה, נחרבה 29 פעמים במהלך 1,500 שנות קיומה. בגרוזיה חיים קצת יותר מחמישה מיליוני בני אדם, כ-80 אחוז מתוכם גאורגים. הקבוצה השנייה בגודלה היא הארמנים שמספרם באוכלוסייה מגיע ליותר מחמישה אחוזים ואחריהם האֳזֶרים (3.1%) והרוסים (1.9%). כמו כן, חיים בגרוזיה תורכים, אוסטים (עם סלבי שזכה למחוז אוטונומי משלו בדרום רוסיה), אבחזים, יהודים כורדים, פרסים ועוד. הקווקז ידע בוזזים, חולפים ומתיישבים, במהלך ההיסטוריה המפותלת שלו, והפך בעטיים לאזור מורכב ומסובך מבחינה אתנית ולשונית. התוצאה מרתקת וססגונית - הקווקז הוא פסיפס אתני עשיר, בלתי אפשרי כמעט, המורכב מקבוצות, חמולות, שבטים ועמים, ולמרות הכנסת האורחים החמה הדעות הקדומות חזקות, ובעימותים בין המיעוטים היד על הנשק קלה. בספר "ארצו של אדם", של אנטואן דה סֶנְט אֱקְזִיפֶרִי לומד המחבר שיעור על מפה גאוגרפית אישית, כזאת שיש לכל אדם, ובה המקום שתופס כל פרט הוא אישי. בזיכרונו של כל איש מהקווקז מוצפנת מעין מפה כזאת המזהירה אותו מפני הסכנות הצפונות ברחוב, מבן חמולה אחרת, מבן שבט אחר, או מבן לאום אחר. לכל אדם יש מידע מפורט על אודות סביבתו; על האנשים, על השבטים ועל טיב היחסים ביניהם. מעבר לסביבה הקרובה איש אינו מתעניין. ידע זה הוא בעל חשיבות, בין השאר, בשל ריבוי הדעות הקדומות בקווקז. איש אינו יודע לענות מדוע הארמנים והאזרים למשל, שונאים זה את זה. אנשי הקווקז הם בדרך כלל ידידותיים ומכניסי אורחים, עד אשר קורה משהו, אז הם אוחזים בנשק. טֶבִילִיסִי עיר הבירה שהיא גם אחת הערים החשובות בקווקז ואחת הערים העתיקות בברית המועצות (לשעבר). טביליסי שוכנת לגדות הנהר מֶטְקְוָוארי (קורה ברוסית), הנהר הראשי במדינה. משני צדי הנהר בעמק שבין ההרים, שוכנים כנסיות, מסגדים ובתים עתיקים אוניברסיטה, תיאטראות ובניין אופרה, שווקים ואף בית כנסת. מההרים ובפרט מהר טָבוֹרי נובעים מעיינות הגפרית החמים, שסיפורים רבים נרקמו סביב איכויותיהם השונות. טביליסי הוקמה בשנת 455 כבירת גאורגיה, ושמה ניתן לה בזכות אותם מעיינות, שכן פירוש המילה "טבילי" היא "חם". בטביליסי מתגוררים כ1.5- מיליון בני אדם, מרביתם אינם גאורגים מבחינה אתנית, אלא פסיפס אתני מגוון, ששורשיו בהיסטוריה הרחוקה. טביליסי, כמו כל עיר שיש לה מה להציע, דורשת את הזמן ואת ההתייחסות המגיעים לה. העיר היא מיזוג אירופי-אסייני לא ברור. הטיילת לאורך הנהר מזכירה לרומנטיקנים מלשכות התיירות את פירנצה, ובניין האופרה בסגנונו המורי מזכיר להם את קורדובה, שני דימויים מוגזמים משהו. ניתן לבלות זמן במוזיאון או לעבור דרך נקודות הציון ההיסטוריות. אני העדפתי לשוטט לאורך הנהר, לתעות בין הסמטאות, לראות ולהרגיש את האנשים, להריח את ריחות התבשילים שיצאו מחלונות הבתים, ולראות את הנשים מחליפות דעות כשהן עומדות שעונות על פתחי הבתים, וילד מנומנם תלוי להן על המותן. את השפה לא הבנתי, אבל הצחוק שעוררנו הבהירו לנו שביקור של זרים בסמטאות הוא לא דבר שהתושבים רגילים אליו. הגאורגים אוהבים לאכול, ולאחר ארוחת צהרים במסעדה עממית מקומית התברר לנו גם למה, הם פשוט יודעים לבשל וגם להכין יין. איזור קחטיבנסיעה מטביליסי מזרחה מתחלף הנוף במהירות והופך ליבש מרגע לרגע. זהו אזור קָחֶטִי, שהוא המזרחי ביותר בגאורגיה וגובל באזרביידג´ן. בקחטי מייצרים יין מעשרות זנים של ענבים, כל כפר וההתמחות שלו. המשכנו מזרחה, ונסענו באזור צחיח לגמרי של סלעי אבן חול חומים, אדומים, צהובים, כתומים וכל מה שביניהם. בתוך הסלעים האלה נחצב במאה השישית מתחם מנזרים הנקרא גרשה. הסלע החזק ומזג האוויר היבש הקפיאו את הזמן, והמקום נראה כפי שהשאירו אותו בוניו, לפני כ1,400- שנה. לפי המסורת, הגאורגים התנצרו בשנת 313, בהשפעת נינו - האם הקדושה של גאורגיה שהגיעה מקפדוקיה שבטורקיה ובעקבותיה המירו המלכה והמלך את דתם אם כי חלקים מגאורגיה, ובפרט המושבות היווניות שלחוף הים השחור התנצרו כבר במאה הראשונה לספירה. לקבלת הנצרות בגאורגיה, בתקופה כה מוקדמת, הייתה משמעות נוספת: הצטרפות למרכז הכוח הביזנטי שהשפיע מאוד על התפתחות התרבות הלאומית. עלינו מהמנזר הראשי אל קו הרכס, וכעבור כמעט שעה של טיפוס הגענו לרכס החד שממנו נפרס המישור הצחיח של המדבר הגדול של אזרביידג´ן - מישור צחיח, ללא עשב, ללא כל סימן חיים. יצאנו בדרך המוריקה וההולכת אל רכס הקווקז הגדול. הדרך הייתה לא פחות יפה מהיעד - רכסים מלאים מסלולי טיפוס והליכה בתוך צמחייה שופעת ובה בעלי חיים, כפרים בראשי ההרים, מצודות ומעיינות מים חמים. הדרך חלפה על פני נהרות (מטקווארי, ארגווי וטֶרְגי) לאורך כ200 ק"מ שהובילו אותנו לכיוונה של ולדיקווקז שבאוסטיה, המחוז האוטונומי שברוסיה. זוהי הדרך ההיסטורית אשר חצתה את הקווקז מצפון לדרום והייתה השער בין אירופה לאסיה. לאורך הדרך נבנו מגדלי תצפית, כדי להזהיר מפני פולשים, שחלקם השתמרו עד היום. בעונת הסקי מגיעים לאזור בעלי הכסף הגרוזינים, והאתרים מספקים מסלולי סקי רגילים, ושירותים מתקדמים יותר, כמו ההלי-סקי המפורסם של אירופה (סקי מנקודות גבוהות אליהן מגיעים באמצעות מסוקים). מאתר הסקי היפהפה ירדנו אל האגם המלאכותי זינוַלי שנמצא בלב היערות, ואל כנסיית אֳנָנורי שמעליו. הכנסייה היא חלק ממתחם ובו גם מצודה שנבנתה במאה ה13- שהתייכה לדוכסים של ארגוי, והיא דוגמה לארכיטקטורה גרגוריאנית, שהתבליטים המעטרים אותה מבחוץ (כמו בכנסייה הארמנית) עומדים בסתירה למקובל בכנסיות אורתודוכסיות שחיצוניותן האפרורית רק מדגישה את יופיין הפנימי ומזמינות את המתפלל פנימה. המצודה וסיפורי ההרג המהלכים סביבה עומדים בניגוד גמור לשלווה של היער, של האגם ושל פניהם המנומנמות של האיכרים.
