היא עומדת נגדו...
היא דיברה איתו, לייתר דיוק הוא דיבר איתה, היא לא אהבה את צורת הדיבור שלו איתה, ואיך שהוא מנסה להלביש עליה את כל הסטיגמות והשמועת שהוא שמע מהאנשים שמפיצים שקרים ערסיים שהורסים את נפש האדם, שהורסים את נפשה שלה שגם ככה היתה מלאה צלקות. היא לא אהבה איך שהוא רומז רמזים דקים ושקופים על התנהגותה וצורת הדיבור שלה, היא נרגזת, מתקוממת..איך לעזאזל הוא עושה לה את זה?! איך לעזאזל מותר לו לדבר ככה עליה?!! ולמה לה אסור?..היא מחניקה את המילים עמוק בפנים..הוא ממשיך להכפיש ולהגזים, להפוך עכברים לפילים...היא לא מסוגלת יותר..המילים פורצות החוצה, מילים של כאב..מילים של כנות, מילים מלאות ורוגז וכעס..מילים שמבטאות איך שהיא עומדת חסרת אונים מולו, והיא מלאת רגש-ומדברת....היא עוצרת לרגע, נושמת, מסתכלת לעברו..הוא מחייך חיוך קטן וממזרי,ומסלק אותה מעליו, היא יוצאת החוצה בתחושת חוסר אונים, שמביאה איתה כעס, כעס כה גדול, והיא לא יכולה כבר!!! היא רוצה לצרוח לצבוט לירוק לקלל!!, אבל היא יודעת שהיא מנועה מכל זה.. היא שותקת, שתיקה מלאה כעס ותיסכול, היא לוקחת עט ומתיחה מילים מלים על הדף, נקודות של דיו על הנייר, טיפות דיו שמוציאות את כל הכעס והתיסכול מתוכה.. יושבת וכותבת...בשתיקה
גררררר והיא עדין כועסת.. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ דבר ראשון שלום לכולם
) מצטערת שככה אני מפרצת פה לפורום, באיזה סיפור עצבני(חיחי תרתי משמע) אבל זה מה שקורה אחרי שיחה עם המנהל של בית ספר..פשוט חוצפה!!! אממ, סתם חשבתי שזה מתאים ואולי יענין.. בכל אופן יום טוב ו"ששביזות אחרי החגים" תעבור במהרה..אמן! מיכל
היא דיברה איתו, לייתר דיוק הוא דיבר איתה, היא לא אהבה את צורת הדיבור שלו איתה, ואיך שהוא מנסה להלביש עליה את כל הסטיגמות והשמועת שהוא שמע מהאנשים שמפיצים שקרים ערסיים שהורסים את נפש האדם, שהורסים את נפשה שלה שגם ככה היתה מלאה צלקות. היא לא אהבה איך שהוא רומז רמזים דקים ושקופים על התנהגותה וצורת הדיבור שלה, היא נרגזת, מתקוממת..איך לעזאזל הוא עושה לה את זה?! איך לעזאזל מותר לו לדבר ככה עליה?!! ולמה לה אסור?..היא מחניקה את המילים עמוק בפנים..הוא ממשיך להכפיש ולהגזים, להפוך עכברים לפילים...היא לא מסוגלת יותר..המילים פורצות החוצה, מילים של כאב..מילים של כנות, מילים מלאות ורוגז וכעס..מילים שמבטאות איך שהיא עומדת חסרת אונים מולו, והיא מלאת רגש-ומדברת....היא עוצרת לרגע, נושמת, מסתכלת לעברו..הוא מחייך חיוך קטן וממזרי,ומסלק אותה מעליו, היא יוצאת החוצה בתחושת חוסר אונים, שמביאה איתה כעס, כעס כה גדול, והיא לא יכולה כבר!!! היא רוצה לצרוח לצבוט לירוק לקלל!!, אבל היא יודעת שהיא מנועה מכל זה.. היא שותקת, שתיקה מלאה כעס ותיסכול, היא לוקחת עט ומתיחה מילים מלים על הדף, נקודות של דיו על הנייר, טיפות דיו שמוציאות את כל הכעס והתיסכול מתוכה.. יושבת וכותבת...בשתיקה
) מצטערת שככה אני מפרצת פה לפורום, באיזה סיפור עצבני(חיחי תרתי משמע) אבל זה מה שקורה אחרי שיחה עם המנהל של בית ספר..פשוט חוצפה!!! אממ, סתם חשבתי שזה מתאים ואולי יענין.. בכל אופן יום טוב ו"ששביזות אחרי החגים" תעבור במהרה..אמן! מיכל