היא לא יודעת...

היא לא יודעת...

אישה יפה, טיפשה רכה,
קשורה בקולר וחגורה,
צועדת על ארבע אחריי,
ואני אוהב אותה.

אישה קטנה, כל כך תמימה,
כמעט כולה עירומה,
אוי אבל היא לא יודעת,
כמה אני אוהב אותה.

אקשור אותה אל הכיסא,
אנשוק שפתיה, צווארה,
אגיד כמה שהיא יפה,
אבל היא לא תדע.

כלבה יפה, שחורת שיער,
תלתל מהקוקו משוחרר,
האם ידעת, הרגשת, הבנת,
כמה שאני אוהב אותך?

ואם בבוקר תתעוררי,
קשורה עדיין באותה צורה,
האם עדיין לא תדעי,
כמה שאני אוהב אותך.

(מוקדש לאישה יקרה, עם ערך עצמי נמוך בחיים, וערך עצמי עוד יותר נמוך כשפחה)
 
ראשית כל,

היי, אני גורה סוררת, בת 20 מהדרום.

שנית כל, זהו שיר שנכתב בהשראת שיחה עם חברה יקרה לי עד מאוד שכרגע שפחה לאדון.

ושלישי, בשביל לסגור את הנושא- אני תמיד אומרת לה שהיא יפה, חכמה ומקסימה.
 
פעם אחרונה שבדקתי,

אני אישה בכל רמ"ח איבריי, ואשמח אם תפני אליי בלשון הנכונה.
אני כותבת לעיתים בלשון זכר כי לעיתים זה נוח.

וכן, אני שמה את עצמי תחת קטוגריית "משוררת" יחד (ומתוך הערצה והערכה עד אין קץ) עם יונה וולך, דליה רביקוביץ', רחל ועוד גדולות יותר, גדולות פחות ואין ספק שנפלאות.
 
למעלה