היא באה אליי
כידוע אמי נפטרה לפני שנתיים. לא ממש אהבתי אותה בחייה ופחות מזה אני אוהב אותה לאחר מותה. כיוון שלא ביררתי אתה את מה שצריך [וגם לא אברר עם אבי, כי אין לי מספיק אנרגיה למצבים האלה] נשארתי עם כעסים רבים שאין להם כתובת. כך, בעצם, לפי טענת בת זוגי האהובה עוד לא התאבלתי עליה, ובכלל היא מוסיפה ואומרת לא התאבלתי על אחי שנפל ב- 1973, ולא התאבלתי על פרידות מבני אדם אחרים או חיות שהיו אצלנו בבית זמן רב. אבל לצערי אמי נוהגת לפקוד אותי בחלומות. לא באופן קבוע. יש פערי זמן רבים בין ביקור לביקור. בכל ביקור היא מופיעה כפי שאני זוכר אותה בפעם האחרונה שראיתי אותה, מתה, שכובה על המיטה במדור המתים של בית האבות בו חיה בשנתיים האחרונות לחייה. זה לא היה מראה נעים, כי הכעס, הזעם, כל 80 שנות חייה האומללות [לדעתה, היא היתה אדם דכאוני ונוירוטי] היו מצוירות על פניה המתים. אבי התבונן בה באהבה ואני ברתיעה. ככה היא באה, עומדת או יושבת, לא מדברת, מפחידה. לא, אני לא מתכונן לוותר לה, גם לא בחלומות שלי.
כידוע אמי נפטרה לפני שנתיים. לא ממש אהבתי אותה בחייה ופחות מזה אני אוהב אותה לאחר מותה. כיוון שלא ביררתי אתה את מה שצריך [וגם לא אברר עם אבי, כי אין לי מספיק אנרגיה למצבים האלה] נשארתי עם כעסים רבים שאין להם כתובת. כך, בעצם, לפי טענת בת זוגי האהובה עוד לא התאבלתי עליה, ובכלל היא מוסיפה ואומרת לא התאבלתי על אחי שנפל ב- 1973, ולא התאבלתי על פרידות מבני אדם אחרים או חיות שהיו אצלנו בבית זמן רב. אבל לצערי אמי נוהגת לפקוד אותי בחלומות. לא באופן קבוע. יש פערי זמן רבים בין ביקור לביקור. בכל ביקור היא מופיעה כפי שאני זוכר אותה בפעם האחרונה שראיתי אותה, מתה, שכובה על המיטה במדור המתים של בית האבות בו חיה בשנתיים האחרונות לחייה. זה לא היה מראה נעים, כי הכעס, הזעם, כל 80 שנות חייה האומללות [לדעתה, היא היתה אדם דכאוני ונוירוטי] היו מצוירות על פניה המתים. אבי התבונן בה באהבה ואני ברתיעה. ככה היא באה, עומדת או יושבת, לא מדברת, מפחידה. לא, אני לא מתכונן לוותר לה, גם לא בחלומות שלי.
