הטעות הראשונה היא
שנכנסים לשגרה ומתקבעים בה. שהלך המחשבה משדר: המחויבות כבר אצלי ביד, עכשיו אני יכול לנוח. ואז, אין כח לחפש את הזמן להשקיע באהבה כמו אז...ולא תמיד בגלל השגרה השוחקת, לפעמים זה סתם עצלות. אהבה ראשונית, הקליק הראשוני, ימי האירוסין, זה פשוט מאוד. בלי מחויבות ובלי כלום. ובגלל שהם כאלו, האהבה לא יכולה לצמוח- כי מה שמצמיח דברים ונותן להם יציבות זה הקשיים שבדרך. אנשים שוכחים לפעמים שגם נשואים יכולים לדעת אהבה מתחדשת בכל יום מהי. בין הילדים, הכביסות, הניקיונות והפרנסה- צריך את השכל למצוא את האהבה בתוך זה. האתגרים שעומדים בפני זוג נשוי הם הטריגרים הכי גדולים לצמיחה של החיבור והאהבה הגדולים אם באים מכיוון נכון. יש אנשים שיבוא אליהם קושי, הם יבואו ויפילו האשמות על הזוגי/ת. כאדם שאמר:"האישה אשר נתת עימדי". ואז מתחילות מריבות ה- "בגללך". אנשים חכמים ינסו לעבוד על הקושי ביחד. לא ממקום של האשמות וזריקת אחריות. הם יתנחמו בעובדה שהם זוג ושהם ביחד ולא יאשימו את הבן זוג. במקום להאשים את בן הזוג שאין פרנסה אפשר לפחות להתחבק ביחד. במקום לתת ביקורת אפשר לעודד. מהתמודדות כזאת תצמח אהבה אמיתית, אהבה הרבה יותר חזקה מאהבה בוסרית. אהבה זה כמו טירונות- הקשיים המשותפים והאתגרים המשותפים מצמיחים חברות אמיצה בסופו של דבר. זו לא חוכמה להתרגש מול נוף מדהים, להתפעל מהזריחה יחד או מהשקיעה או מגשם של מטאורים במקום הכי בודד בארץ. החוכמה הכי גדולה היא למצוא את הזמן לאהוב גם בין ערימות הכביסה, ליד תילי החשבונות והקבלות, כשמותשים מעוד לילה של כאבי אוזניים- גזים- בקיעות שיניים של הילדים. מול שיני הזמן, סימני המתיחה על הבטן, השיער שמלבין {ונושר} והכרס התופחת. ואז, אז זו לא אותה האהבה, היא הרבה יותר עמוקה, מיוחדת וכל כולה היא נתינה פשוטה, אמיתית וקשה יותר. {כמה שאנחנו מתקשטות לפני כל דייט, ליבי על הארון המסודר והריחני שלי שמצא את עצמו עירום ועריה לפני כל דייט שאליו אני מתכוננת, כי כל בגדיו מושלכים לכל עבר,רק כדי שביום מן הימים אזכה להתעורר מול בן זוג מחייך וסובלני כשאתעורר בשיער מקווצ´ץ´ ועיניים טרוטות עם קורי שינה} ב"הצלחה.
