הטיפול ואני

[התקווה שבתוכי]

הטיפול ואני

אני לא בטוחה אם מישהי זוכרת שכתבתי כאן לגבי הטיפול שהוצע לי בשלוותא, טיפול קבוצתי ופרטני בשיטת ה dbt. הטיפול התחיל השבוע, התחלתי בפגישות עם המטפלת שלי שמלווה אתי פרטנית. שכחתי מה זה להתחיל טיפול מחדש. מה זה אומר להכיר מטפל חדש, ללמוד לתת בו אמון. לפני שנכנסתי אליה, הבטחתי לעצמי שהפעם אני נכנסת בלי מגננות, לא מסתתרת מאחורי כלום. בפגישה הראשונה (זה פעמיים בשבוע) ראיתי שאני לא מסוגלת, אני פשוט לא מכירה אותה וקשה לי להפתח ככה סתם. באמצע הפגישה גיליתי שהיא מכירה מישהי שאני מעריכה מאוד מאוד בתחום הטיפולי, ואז הרגשתי שאני מתחילה להתמוסס מולה. פגישה שנייה כבר חפרתי בתוכי בלי מעצורים, ואני ממש גאה בעצמי. מה שמטריד אותי זו ההרגשה הזו שאני נמצאת בנקודה שכבר לא ראויה לטיפול הזה. החלמתי ואני כבר לא פוגעת בעצמי. המחשבות החולות עדיין קיימות, אבל העוצמות כל כך חלשות. אני מתחילה למצוא את עצמי מהרהרת האם כדאי לעשות משהו ש״יוכיח״ שאני עדיין צריכה טיפול, ומצד שני ברגע שאעשה משהו כזה אני עפה משם. אולי זה מתקשר לדיון למעלה שגרניום פתחה, לא יודעת (אם כן אפשר לשרשר את ההודעה לשם) אבל אני מנסה לשכנע את עצמי שעצם זה שיש לי את המחשבות הללו מוכיח שאני עדיין זקוקה לטיפול. יש לי גם את ההרגשה הנוראית הזאת של ״לקחו ממני את האחריות על עצמי״ עכשיו אני יכולה לנוח... עכשיו אפשר להתפרע ולשחרר שליטה. מישהי מכירה את זה?

 

[פרפר בתוך אגרוף]

תקווה

להכנס עם הגנות לטיפול זה לא דבר רע. הגנות, כשמן כן הן, אמורות להגן עלינו מכל מיני דברים. חשוב להיות עם מודעות אליהן ולראות מתי הן מחבלות, אבל אין סיבה להכריח את עצמך לוותר עליהן לגמרי. אולי קצב זהיר יותר של טיפול גם יגרום לפחות צורך להוכיח כבר כמה את ראויה... אני חושבת שכולנו התנסנו בתחושה שאת מתארת. הרצון הגדול להניח את הקושי אצל מישהו אחר, להשען אחורה ולעזוב. אבל כמו שאת יודעת, זו אשליה, אף אחד לא יכול לעשות את זה בשבילך. מותר לרצות, מותר לפנטז, אפשר ורצוי לומר את הדברים בקול בעיקר בטיפול, אסור לעשות. ככה זה. שמרי על עצמך ועל המקום שלך שם.

 

[התקווה שבתוכי]

תשובה

ההגנות הללו מחבלות לי תמיד בסופו של דבר. אני תמיד חושבת על ״מה יגידו ומה יחשבו עליי״ וזה מונע ממני לחשוף את מה שבאמת כואב לי. אני ״משחקת״ בטיפול ולא באמת נותנת למטפלת להכנס אליי. לכן הפעם החלטתי שלא אכפת לי. אם אני רוצה באמת להתקדם בצורה נכונה בטיפול, אני חייבת לחשוף גם את הצדדים הלא יפים שלי... אני שיתפתי אותה במחשבות והרגשות הללו של הסרת אחריות, והאם אני ראויה או לא. היא אמרה לי שעצם זה שאני עדיין מסתובבת עם המחשבות הללו והרגשות, מוכיח שעדיין יש לי מקום בטיפול. היא גם אמרה לי שברגע ששיתפתי אותה בהכל מראה לה שאני בשלה לסוג טיפול שהם מציעים לי. עדיין, המחשבות הללו קיימות... וד״א אני לא אוותר על המקום הזה, הוא מדהים.

 

[ג ר נ י ו ם]

טוב לקרוא את ההודעה הזאת

באמת, באמת טוב. כמה שינויים עברת בשנים האחרונות, הא?