הטורף
חוויה רבת-עוצמה מתוך הספר "THE ACTIVE SIDE OF INFINITY" מאת קרלוס קסטנדה (בתודה לגיא על התרגום): "מה זה, דון חואן?" שאלתי "אני רואה צללים שחורים נעים בכל מקום". "אה, זהו היקום בכללותו," הוא אמר, "בלתי ניתן לתיחום, לא-קווי, מחוץ לתחביר. המכשפים של מקסיקו העתיקה היו הראשונים שהבחינו בצללים הנעים הללו, אז הם עקבו אחריהם. הם ראו אותם כפי שאתה רואה אותם, והם ראו אותם כאנרגיה הזורמת ביקום. והם אכן גילו משהו נשגב." הוא חדל לדבר והביט בי. העצירות שלו היו ממוקמות באופן מושלם. הוא תמיד חדל לדבר בעודי תלוי על חוט השערה. "מה הם גילו, דון חואן?" שאלתי. "הם גילו שיש לנו שותף לחיים," הוא אמר, ברור ככל שיכול היה. "יש לנו טורף שהגיע ממעמקי הקוסמוס ונטל את השליטה על חיינו. בני אדם הם האסירים שלו. הטורף הוא אדוננו ושליטנו. הוא הפך אותנו לצייתנים, לחסרי-ישע. אם אנחנו רוצים למחות, הוא מדכא את מחאתנו. אם ברצוננו לפעול באופן עצמאי, הוא דורש שלא נעשה כן." היה חשוך מאד סביבנו, ונראה שהדבר גרם להפחתה של כל תגובה מצידי. אילו היה זה אור יום, הייתי צוחק עד כלות הנשימה. בחשיכה הרגשתי עצור למדי. "יש חשיכה מוחלטת מסביב, אבל אם תביט מזווית העין, תראה את הצללים החולפים מקפצים מכל צד." הוא צדק. יכולתי לראותם. התנועה שלהם גרמה לי לסחרחורת. דון חואן הדליק את האור, ונראה היה שהדבר גרם לכל להתפוגג. "הגעת, על-ידי המאמץ שלך לבדו, לדבר שאותו כינו השמאנים של מקסיקו העתיקה אב כל הנושאים," אמר דון חואן. הלכתי סחור-סחור כל הזמן, וניסיתי לרמוז לך שיש משהו אשר אוחז בנו כבאסירים. ואכן אנחנו אסירים! זו היתה עובדה אנרגטית עבור המכשפים של מקסיקו העתיקה." "מדוע הטורף השתלט בדרך שאותה אתה מתאר, דון חואן?" שאלתי. "חייב להיות הסבר הגיוני." "ישנו הסבר," השיב דון חואן, "שהוא ההסבר הכי פשוט בעולם. הם השתלטו משום שאנחנו מזון עבורם, והם סוחטים אותנו ללא רחמים כי אנחנו אמצעי המחיה שלהם. בדיוק כמו שאנו מחזיקים תרנגולות בלולי תרנגולות, GALLINEROS, כך הטורפים מחזיקים אותנו בלולים של בני אדם, HUMANEROS. כך, המזון שלהם תמיד זמין עבורם." חשתי שראשי מתנועע בפראות מצד לצד. לא עלה בידי להביע את התחושה החזקה של אי-נוחות וחוסר שביעות רצון, אך גופי נע כדי להביא זאת לידי ביטוי. רעדתי מכף רגל ועד ראש בלי כל רצון מצידי. "לא, לא, לא, לא," שמעתי עצמי אומר. "זה אבסורדי, דון חואן. מה שאתה אומר הוא דבר מפלצתי. זה פשוט לא יכול להיות, למכשפים או לאנשים רגילים, או לכל אחד." "למה לא?" דון חואן שאל בשלווה. "למה לא? בגלל שזה מרתיח אותך?" "כן, זה מרתיח אותי," השבתי. "הטענות האלה מפלצתיות!" "ובכן," אמר, "עדיין לא שמעת את הטענות כולן. חכה עוד קצת ואז נראה איך תרגיש. אני עומד לחולל אצלך הפצצה. כלומר, אני עומד לדון את נפשך למתקפות עצומות, ואינך יכול לקום וללכת, משום שאתה לכוד. לא משום שאני מחזיק בך כבאסיר, אלא כי משהו בך מונע ממך לעזוב, בעוד שחלק אחר שלך הולך לצאת מדעתו לחלוטין. אז החזק את עצמך!" היה בי משהו שהיה, כך חשתי, להוט לעונש. הוא צדק. לא הייתי עוזב את ביתו בכל מחיר. ועם זאת לא אהבתי לרגע את דברי ההבל שהוא פלט. "אני רוצה לפנות למוח האנליטי שלך," דון חואן אמר. "חשוב לרגע, ואז אמור לי איך תסביר את הניגוד שבין האינטליגנציה של האדם המהנדס ובין הטיפשות של מערכת האמונות שלו, או הטיפשות של התנהגותו מלאת-הסתירות. המכשפים מאמינים שהטורפים העניקו לנו את מערכת האמונות שלנו, את רעיונותינו בדבר טוב ורע, את מנהגינו החברתיים. הם אלו שסידרו עבורנו את תקווֹתינו וציפיותינו ואת חלומותינו בדבר הצלחה וכישלון. הם נתנו לנו חמדנות, רדיפת-בצע, ופחדנות. הטורפים הם אלו שעושים אותנו שאננים, שגרתיים ואגומניאקים." "אבל איך הם יכולים לעשות זאת, דון חואן?" שאלתי, כעוס עוד יותר בגלל דבריו. "הם לוחשים את כל זה באוזנינו בזמן השינה?" "לא, הם לא עושים את זה ככה. זה אידיוטי!" אמר דון חואן בחיוך. "הם הרבה יותר יעילים ומאורגנים מזה. כדי להפכנו לצייתנים, כנועים וחלשים, הטורפים השתמשו בתכסיס מבריק. מבריק, כמובן, מנקודת הראות של אסטרטג צבאי. תכסיס מחריד מנקודת הראות של אלו שסובלים ממנו. הם נתנו לנו את המיינד שלהם! אתה שומע אותי? הטורפים נותנים לנו את המיינד שלהם, שהופך להיות המיינד שלנו. מיינד הטורפים הוא משונה, מלא-סתירות, קודר, מלא בפחד שיגלו אותו בכל רגע ורגע. "אני יודע שאף-על-פי שמעולם לא חווית רעב," הוא המשיך, "יש לך חרדת-אוכל, שהיא היא אותה חרדה של הטורף אשר חושש שבכל רגע התכסיס שלו יתגלה והמזון יימנע ממנו. דרך המיינד, שהוא, אחרי הכל, המיינד שלהם, מחדירים הטורפים לחייהם של בני האדם את כל מה שנוח להם. והם מבטיחים, באופן זה, רמה של אבטחה אשר משמשת כאמצעי הגנה נגד הפחד שלהם." "זה לא שאיני יכול לקבל כל זאת על פניו, דון חואן," אמרתי. "הייתי יכול, אבל יש בזה משהו כה דוחה, שזה ממש מרתיע אותי. זה מאלץ אותי ליטול עמדה מנוגדת. אם זה נכון שהם אוכלים אותנו, איך הם עושים זאת?" חיוך רחב השתרע על פניו של דון חואן. הוא היה מרוצה עד השמיים. הוא הסביר שמכשפים רואים תינוקות אנושיים ככדורי אנרגיה משונים ומבהיקים, מכוסים מלמעלה ועד למטה במעטה זוהר, משהו כמו כיסוי פלסטיק אשר מוצמד על כדור האנרגיה. הוא אמר שמעטה המודעות הזוהר הוא הדבר שאותו אוכלים הטורפים, ושכאשר בן אדם מגיע לבגרות, כל שנשאר ממעטה המודעות הזוהר הזה הוא גדיל צר שמגיע מהאדמה עד לחלק העליון של בהונות הרגליים. הגדיל הזה מאפשר לבני האדם להמשיך להתקיים, אבל רק בקושי. כאילו מתוך חלום, שמעתי את דון חואן מאטוס מסביר שלמיטב ידיעתו, האדם הוא המין היחיד שיש לו מעטה מודעות זוהר מחוץ לכדור הזוהר. לכן, הוא שימש טרף קל למוּדעות מסדר אחר, כמו המודעות הכבדה של הטורף. אז הוא הביא את ההצהרה המזיקה ביותר עד לרגע זה. הוא אמר שגדיל המודעות הצר הוא המרכז של ההשתקפות-העצמית, שבו האדם שבוי ללא תקנה. על-ידי משחק בהשתקפות העצמית שלנו, שזוהי נקודת המודעות היחידה שנותרה לנו, הטורפים יוצרים הבזקי מודעות, שאותם הם ממשיכים לאכול ללא-רחמים. הם נותנים לנו בעיות טיפשיות, הגורמות לאותם הבזקי מודעות להיווצר, ובדרך זו הם מותירים אותנו בחיים כדי שיוכלו להיזון מההבזקים האנרגטיים של בעיותינו המדומות. כנראה היה משהו בדבריו של דון חואן שזעזע אותי מהיסוד, שכן באותו השלב הקאתי את נשמתי.
חוויה רבת-עוצמה מתוך הספר "THE ACTIVE SIDE OF INFINITY" מאת קרלוס קסטנדה (בתודה לגיא על התרגום): "מה זה, דון חואן?" שאלתי "אני רואה צללים שחורים נעים בכל מקום". "אה, זהו היקום בכללותו," הוא אמר, "בלתי ניתן לתיחום, לא-קווי, מחוץ לתחביר. המכשפים של מקסיקו העתיקה היו הראשונים שהבחינו בצללים הנעים הללו, אז הם עקבו אחריהם. הם ראו אותם כפי שאתה רואה אותם, והם ראו אותם כאנרגיה הזורמת ביקום. והם אכן גילו משהו נשגב." הוא חדל לדבר והביט בי. העצירות שלו היו ממוקמות באופן מושלם. הוא תמיד חדל לדבר בעודי תלוי על חוט השערה. "מה הם גילו, דון חואן?" שאלתי. "הם גילו שיש לנו שותף לחיים," הוא אמר, ברור ככל שיכול היה. "יש לנו טורף שהגיע ממעמקי הקוסמוס ונטל את השליטה על חיינו. בני אדם הם האסירים שלו. הטורף הוא אדוננו ושליטנו. הוא הפך אותנו לצייתנים, לחסרי-ישע. אם אנחנו רוצים למחות, הוא מדכא את מחאתנו. אם ברצוננו לפעול באופן עצמאי, הוא דורש שלא נעשה כן." היה חשוך מאד סביבנו, ונראה שהדבר גרם להפחתה של כל תגובה מצידי. אילו היה זה אור יום, הייתי צוחק עד כלות הנשימה. בחשיכה הרגשתי עצור למדי. "יש חשיכה מוחלטת מסביב, אבל אם תביט מזווית העין, תראה את הצללים החולפים מקפצים מכל צד." הוא צדק. יכולתי לראותם. התנועה שלהם גרמה לי לסחרחורת. דון חואן הדליק את האור, ונראה היה שהדבר גרם לכל להתפוגג. "הגעת, על-ידי המאמץ שלך לבדו, לדבר שאותו כינו השמאנים של מקסיקו העתיקה אב כל הנושאים," אמר דון חואן. הלכתי סחור-סחור כל הזמן, וניסיתי לרמוז לך שיש משהו אשר אוחז בנו כבאסירים. ואכן אנחנו אסירים! זו היתה עובדה אנרגטית עבור המכשפים של מקסיקו העתיקה." "מדוע הטורף השתלט בדרך שאותה אתה מתאר, דון חואן?" שאלתי. "חייב להיות הסבר הגיוני." "ישנו הסבר," השיב דון חואן, "שהוא ההסבר הכי פשוט בעולם. הם השתלטו משום שאנחנו מזון עבורם, והם סוחטים אותנו ללא רחמים כי אנחנו אמצעי המחיה שלהם. בדיוק כמו שאנו מחזיקים תרנגולות בלולי תרנגולות, GALLINEROS, כך הטורפים מחזיקים אותנו בלולים של בני אדם, HUMANEROS. כך, המזון שלהם תמיד זמין עבורם." חשתי שראשי מתנועע בפראות מצד לצד. לא עלה בידי להביע את התחושה החזקה של אי-נוחות וחוסר שביעות רצון, אך גופי נע כדי להביא זאת לידי ביטוי. רעדתי מכף רגל ועד ראש בלי כל רצון מצידי. "לא, לא, לא, לא," שמעתי עצמי אומר. "זה אבסורדי, דון חואן. מה שאתה אומר הוא דבר מפלצתי. זה פשוט לא יכול להיות, למכשפים או לאנשים רגילים, או לכל אחד." "למה לא?" דון חואן שאל בשלווה. "למה לא? בגלל שזה מרתיח אותך?" "כן, זה מרתיח אותי," השבתי. "הטענות האלה מפלצתיות!" "ובכן," אמר, "עדיין לא שמעת את הטענות כולן. חכה עוד קצת ואז נראה איך תרגיש. אני עומד לחולל אצלך הפצצה. כלומר, אני עומד לדון את נפשך למתקפות עצומות, ואינך יכול לקום וללכת, משום שאתה לכוד. לא משום שאני מחזיק בך כבאסיר, אלא כי משהו בך מונע ממך לעזוב, בעוד שחלק אחר שלך הולך לצאת מדעתו לחלוטין. אז החזק את עצמך!" היה בי משהו שהיה, כך חשתי, להוט לעונש. הוא צדק. לא הייתי עוזב את ביתו בכל מחיר. ועם זאת לא אהבתי לרגע את דברי ההבל שהוא פלט. "אני רוצה לפנות למוח האנליטי שלך," דון חואן אמר. "חשוב לרגע, ואז אמור לי איך תסביר את הניגוד שבין האינטליגנציה של האדם המהנדס ובין הטיפשות של מערכת האמונות שלו, או הטיפשות של התנהגותו מלאת-הסתירות. המכשפים מאמינים שהטורפים העניקו לנו את מערכת האמונות שלנו, את רעיונותינו בדבר טוב ורע, את מנהגינו החברתיים. הם אלו שסידרו עבורנו את תקווֹתינו וציפיותינו ואת חלומותינו בדבר הצלחה וכישלון. הם נתנו לנו חמדנות, רדיפת-בצע, ופחדנות. הטורפים הם אלו שעושים אותנו שאננים, שגרתיים ואגומניאקים." "אבל איך הם יכולים לעשות זאת, דון חואן?" שאלתי, כעוס עוד יותר בגלל דבריו. "הם לוחשים את כל זה באוזנינו בזמן השינה?" "לא, הם לא עושים את זה ככה. זה אידיוטי!" אמר דון חואן בחיוך. "הם הרבה יותר יעילים ומאורגנים מזה. כדי להפכנו לצייתנים, כנועים וחלשים, הטורפים השתמשו בתכסיס מבריק. מבריק, כמובן, מנקודת הראות של אסטרטג צבאי. תכסיס מחריד מנקודת הראות של אלו שסובלים ממנו. הם נתנו לנו את המיינד שלהם! אתה שומע אותי? הטורפים נותנים לנו את המיינד שלהם, שהופך להיות המיינד שלנו. מיינד הטורפים הוא משונה, מלא-סתירות, קודר, מלא בפחד שיגלו אותו בכל רגע ורגע. "אני יודע שאף-על-פי שמעולם לא חווית רעב," הוא המשיך, "יש לך חרדת-אוכל, שהיא היא אותה חרדה של הטורף אשר חושש שבכל רגע התכסיס שלו יתגלה והמזון יימנע ממנו. דרך המיינד, שהוא, אחרי הכל, המיינד שלהם, מחדירים הטורפים לחייהם של בני האדם את כל מה שנוח להם. והם מבטיחים, באופן זה, רמה של אבטחה אשר משמשת כאמצעי הגנה נגד הפחד שלהם." "זה לא שאיני יכול לקבל כל זאת על פניו, דון חואן," אמרתי. "הייתי יכול, אבל יש בזה משהו כה דוחה, שזה ממש מרתיע אותי. זה מאלץ אותי ליטול עמדה מנוגדת. אם זה נכון שהם אוכלים אותנו, איך הם עושים זאת?" חיוך רחב השתרע על פניו של דון חואן. הוא היה מרוצה עד השמיים. הוא הסביר שמכשפים רואים תינוקות אנושיים ככדורי אנרגיה משונים ומבהיקים, מכוסים מלמעלה ועד למטה במעטה זוהר, משהו כמו כיסוי פלסטיק אשר מוצמד על כדור האנרגיה. הוא אמר שמעטה המודעות הזוהר הוא הדבר שאותו אוכלים הטורפים, ושכאשר בן אדם מגיע לבגרות, כל שנשאר ממעטה המודעות הזוהר הזה הוא גדיל צר שמגיע מהאדמה עד לחלק העליון של בהונות הרגליים. הגדיל הזה מאפשר לבני האדם להמשיך להתקיים, אבל רק בקושי. כאילו מתוך חלום, שמעתי את דון חואן מאטוס מסביר שלמיטב ידיעתו, האדם הוא המין היחיד שיש לו מעטה מודעות זוהר מחוץ לכדור הזוהר. לכן, הוא שימש טרף קל למוּדעות מסדר אחר, כמו המודעות הכבדה של הטורף. אז הוא הביא את ההצהרה המזיקה ביותר עד לרגע זה. הוא אמר שגדיל המודעות הצר הוא המרכז של ההשתקפות-העצמית, שבו האדם שבוי ללא תקנה. על-ידי משחק בהשתקפות העצמית שלנו, שזוהי נקודת המודעות היחידה שנותרה לנו, הטורפים יוצרים הבזקי מודעות, שאותם הם ממשיכים לאכול ללא-רחמים. הם נותנים לנו בעיות טיפשיות, הגורמות לאותם הבזקי מודעות להיווצר, ובדרך זו הם מותירים אותנו בחיים כדי שיוכלו להיזון מההבזקים האנרגטיים של בעיותינו המדומות. כנראה היה משהו בדבריו של דון חואן שזעזע אותי מהיסוד, שכן באותו השלב הקאתי את נשמתי.