סליחה על התוקפנות ממקודם
אבל כן - בגיל חודשיים אני חושבת שצרכי התינוק קודמים לצרכי ההורים לחלוטין. בגיל 9 חודשים כבר אפשר בהדרגה לתת גם קצת מקום להורים, ועדיין, תינוק בגיל זה לא יכול לחכות הרבה, והוא צריך הרבה עזרה - גם אם זה לא נוח להורים שלו. גם בגיל 9 ח' אני לא רואה רע בלעזור לילד להרדם - בנדנוד, טפיחה על הטוסיק, הנקה או דרכים דומות. אם רוצים שהתינוק ירדם לבד, אפשר (בגיל חצי שנה ומעלה) בהדרגה להפחית את ההתערבות שלנו. ואגב - תיאור דפוס השינה נותן לי תחושה של פחות מדי שינה. ואם הילדה מתעוררת למרות עייפות ניכרת, אז צריך לבדוק מה מפריע לה. אם פסלת כבר שיניים ושות' - אולי היא זקוקה לקרבתך (ואפשר ליישם את זה גם בלי מיטה משותפת), אולי ההרדמה מתבצעת מאוחר מדי, אולי לך קשה להפרד ממנה ולכן היא מגיבה (ואני סתם יורה באפילה, דברים נפוצים - אין לי מושג איך אצלכם.), ועוד. ואולי, אם מבחינתכם הגיעו מים עד נפש, אז היא כן צריכה ללמוד להרדם לבד - אבל א. היא לא בת חודשיים ב. כדאי לעשות את זה בהדרגה ולא ב"מכה אחת". זה אמנם דורש סבלנות וזמן, אבל זה מאפשר לילד להתמודד טוב יותר עם הדרישות, ופחות תחושת נטישה. לגבי כסא בטיחות - ילד שקשה לו להיות בכסא בטיחות, אני לא אוותר, אבל אשתדל להפחית נסיעות למינימום הכרחי, ולמצוא דרכים להקל עליו, אפילו אם זה אומר שאני אשיר בגרון ניחר במשך כל הנסיעה (והיו זמנים ששרתי עד כלות הכוחות כי היו לי שני תינוקות בוכיים. דווקא לא בנסיעה). אני לא חושבת שתמיד צרכי הילד קודמים לצרכי המבוגר. אני חושבת שעד גיל שלושה ח' התשובה היא בהחלט כן, ואח"כ - כדאי לנסות פתרונות שמשלבים את צרכי הילד והמבוגר, ועם קצת יצירתיות, זה אפשרי ביותר פעמים ממה שאנחנו חושבים. במקביל, במקומות שזה לא מסתדר, ככל שעולה הגיל, בהדרגה איטית מאד, יש יותר ויותר מקום לצרכים של המבוגר גם אם הם סותרים את אלו של הילד.
