החתונה
משפחה שלי משפחה שלך, כל הזמנה לחתונה מזכירה כמה הקשר בינינו רוצה להיות למרות המשפחה, כמעט מזוהה עם הכותרת "איך להישאר בחיים למרות ההורים". אני מוצאת עצמי מסתובבת לבדי בין מאכלי העדות, העדה שלו העדה שלה נפגשות בקלות כזאת. מחייכת לדודות שממהרות לאחל "בקרוב אצלך". אני עונה "בקרוב" וחושבת עלייך רחוקה מאפשרות של חתונה. הצלחת שבידי כבר כבדה כמעט כמו לבי. כל כך הרבה מאכלים מעורבבים כאילו שאין הבדל בין המלוחים למתוקים. בעוד אני משחקת עם המזלג בצלחת אני רואה אותה נכנסת. יפה כמו שאני זוכרת גם חום גופי שעולה והרעד בברכי מדברים את מה שאני שותקת. היא ניגשת ומניחה את כף ידה על כתפי, אני מתאבנת. זה לא הזמן ולא המקום לפגישה. מזיזה את הצלחת לעברה אולי היא רעבה. כולם אוכלים אז גם אנחנו לא שונות לא בולטות. אבל היא מסרבת לאכול ושואלת: "מה אתך"? "בסדר" מלמלתי "זו הפתעה לא ציפיתי לפגוש אותך". "תודה, על קבלת הפנים הצוהלת ". היא אומרת בנימה צינית. איך היא מעיזה אני חושבת, כאילו שלא נאמרו דברים קשים כאילו שלא עברו חתולים שחורים בינינו. כבר חודשים שאני מרפאת פצעים וסופרת צלקות נמנעת מנגיעות. רק עכשיו יכולה לרקוד מחדש את מחול האש במעגלי האהבה. היא מדליקה סיגריה מעשנת. אני מוציאה את הפלאפון מקישה מתקשרת. מיד יגיע הצלם ויבקש לחייך ואז הניכור יהיה מושלם. "אהובתי" אני לוחשת ונדמה שהיא לא שומעת, "אהובתי, אהבת חיי את שומעת?". היא מדליקה סיגריה שנייה ואני ממשיכה את הלחישה, מתכופפת שלא יחדרו הרעשים. היא קמה לשירותים. אני נשארת במקומי חופשייה לדבר: "פגשתי אותה היו פרפרים, לא חשבתי שהיא תגיע לחתונה היא בת דודה כל כך רחוקה ואת כל כך קרובה". לא שמתי לב שהיא חזרה עד ששאלה "עם מי את מדברת וכל כך מסמיקה ?". "את רוצה לדבר עם אהובתי?" שאלתי בגאווה לא מסתירה את הניצחון על הנטישה.
משפחה שלי משפחה שלך, כל הזמנה לחתונה מזכירה כמה הקשר בינינו רוצה להיות למרות המשפחה, כמעט מזוהה עם הכותרת "איך להישאר בחיים למרות ההורים". אני מוצאת עצמי מסתובבת לבדי בין מאכלי העדות, העדה שלו העדה שלה נפגשות בקלות כזאת. מחייכת לדודות שממהרות לאחל "בקרוב אצלך". אני עונה "בקרוב" וחושבת עלייך רחוקה מאפשרות של חתונה. הצלחת שבידי כבר כבדה כמעט כמו לבי. כל כך הרבה מאכלים מעורבבים כאילו שאין הבדל בין המלוחים למתוקים. בעוד אני משחקת עם המזלג בצלחת אני רואה אותה נכנסת. יפה כמו שאני זוכרת גם חום גופי שעולה והרעד בברכי מדברים את מה שאני שותקת. היא ניגשת ומניחה את כף ידה על כתפי, אני מתאבנת. זה לא הזמן ולא המקום לפגישה. מזיזה את הצלחת לעברה אולי היא רעבה. כולם אוכלים אז גם אנחנו לא שונות לא בולטות. אבל היא מסרבת לאכול ושואלת: "מה אתך"? "בסדר" מלמלתי "זו הפתעה לא ציפיתי לפגוש אותך". "תודה, על קבלת הפנים הצוהלת ". היא אומרת בנימה צינית. איך היא מעיזה אני חושבת, כאילו שלא נאמרו דברים קשים כאילו שלא עברו חתולים שחורים בינינו. כבר חודשים שאני מרפאת פצעים וסופרת צלקות נמנעת מנגיעות. רק עכשיו יכולה לרקוד מחדש את מחול האש במעגלי האהבה. היא מדליקה סיגריה מעשנת. אני מוציאה את הפלאפון מקישה מתקשרת. מיד יגיע הצלם ויבקש לחייך ואז הניכור יהיה מושלם. "אהובתי" אני לוחשת ונדמה שהיא לא שומעת, "אהובתי, אהבת חיי את שומעת?". היא מדליקה סיגריה שנייה ואני ממשיכה את הלחישה, מתכופפת שלא יחדרו הרעשים. היא קמה לשירותים. אני נשארת במקומי חופשייה לדבר: "פגשתי אותה היו פרפרים, לא חשבתי שהיא תגיע לחתונה היא בת דודה כל כך רחוקה ואת כל כך קרובה". לא שמתי לב שהיא חזרה עד ששאלה "עם מי את מדברת וכל כך מסמיקה ?". "את רוצה לדבר עם אהובתי?" שאלתי בגאווה לא מסתירה את הניצחון על הנטישה.