צ'י, כמה שאני מבינה אותך. לפעמים גם אני חושבת כך, אבל
האהבה לחתולים חזקה ממני, גם אישי כך. בית שיש בו חיה, כל חיה, הוא בית איכשהו אחר. גם ילדי מגדלים חתולים.
כשקליאו, החתולה הראשונה הומתה המתת חסד בגיל כ 11, והווטרינר ראה איך קשה לנו, אמר שצריך דחוף לקחת חתול/ה. הוא אף שלח אותנו לבתים בהם היו המלטות.
ואז לקחנו את כרמן, שנכנסה לנשמה. כשגם היא נאלצה לעזוב, בערך בגיל 14, החלטתי שאני לא מסוגלת לקחת עוד חתול הביתה.
זה החזיק 3 חודשים, עד שבמקרה, ובאונס של הווטרינר, לקחנו את מיה. בהתחלה רק אישי התחבר אליה, אני פחות.
היום, כ 5 שנים שהיא אצלנו, אנחנו מאוהבים בה בצורה שלא חשבתי שאפשר. (ואגב, גם הווטרינר...) ורק שתהיה לי בריאה,
איחדתי תמונות של שלושת היצורות המיוחדות והמתוקות, והנה הן.
ואגב, כל אחת מהן היא משהו אחר לחלוטין. במראה ובאופי.
