עד הקצה ומעבר לו
New member
החרמנות מחייבת
במסדרונות, קריצות וחיוכים שאינם נראים לעין בלתי מזוינת.
שעת צהריים, המשלחת יצאה לארוחה.
הגיע הסימן – הנד ראש קטן.
התנצלתי בפני החברה, היא היתה די עסוקה. הלכתי לכוון הפח להשליך את הכוס ובצעד חשאי נעלמתי במבואת הבנין.
הוא המתין לי בפתח המשרד, נועל אחרינו את הדלת ומוביל אותי אל החדר הפנימי, הקטן, החשוך, השקט.
"איפה את? כל היום אני מת לראות אותך לבד, לשבת איתך ואת תמיד צמודת חברה".
"ביזנס ביפור פלז׳ר – זה הרי מה שסיכמנו. הנה אני כאן ועכשיו, תשתוק כבר, יש לנו דקות ספורות".
מדביקה את פי על פיו. מחדירה לשון שובבה שמלקקת את פנים הפה, את השפתיים מבפנים, מתנגשת בלשונו שלו, מוצצת אותה כמו את הזין שלו, מזכירה לו מה אני יכולה לעשות כשאני רוצה, נושכת נשיכות קטנות ומחייכת.
"שוב את עם שמלה. החלטת להרוג אותי ביום עבודה?"
מרים את השמלה ומושיט את ידו אל הישבן החשוף. מלטף ומכה קלות. ידו ממשיכה ללא היסוס היישר אל הכוס, מסיט את התחתון ומלטף את השפתיים התחתונות, מחדיר אצבע ומתחיל לשחק בי. נאנחת בשקט יחסי, מתנועעת עם הקצב שלו, מאבדת שווי משקל.
"תצרחי, תתפרעי, תתפרקי" הוא אומר, "אף אחד לא שומע".
אני מתפרקת, גונחת, נהנית וצוחקת.
"תזהר – אני עוד צריכה לחזור למשרד".
"אז למה להזהר?" הוא שואל ומחייך כמי שיודע את התשובה אך ממתין לה.
"אם תמשיך כך אני ארטיב ואתרטב. אצטרך לתת הסברים ואין לי אף רעיון הגיוני לזה".
הוא מחייך בסיפוק וממשיך במלוא הלהט, בוחש בתוכי, מנשק את כולי, את הפה, את השפתיים, את הלחיים, את העורף, את הצוואר.
מלקק את השביל המתפרץ מתוך המחשוף, מוצץ פיטמה וממשיך לעשות בתוכי מהומה, נוגע ומרפה באותה נקודה שמזמן כבר מצא.
"עכשיו זה הזמן להוציא ממך הכל, כל מה שאגיד לך, את תסכימי" – הוא צוחק, כי הוא יודע.
"כן…כן…כן" …מסוחררת כולי צועקת בקול.
מתפרעת ומתפרקת בדיוק כפי שהוא ביקש, לא יכולה לעצור את עצמי, נגיעה קלה נוספת והנקודה נפתחת. זרם אדיר נשפך בלי הרף, נוזל על רגלי, יוצר שלולית ענקית על הרצפה. אני מתרטבת ומתרוקנת בלי סוף, מנסה להרים את השמלה שלא תרטב, מזיזה את רגליי, פותחת אותן יותר, שלא להגדיל את הצרה. רטובה כולי והפעם תרתיי משמע, מחבקת אותו שלא אחליק.
הוא ממשיך בשלו, אני בשלי, כמעיין המתגבר, זה לא עובר.
באפיסת כוחות מבקשת שיחדול. ברגליים רועדות פונה אל השולחן הקרוב, נשענת עליו בידיי ומתכופפת כשישבני מופנה אליו. מושיטה את ידיי לאחור, מפשיטה את מכנסיו ומכוונת את הזין היישר אל הכוס שעודו בוער. הכניסה חלקה וחמה, הוא נדחף ויוצא, מפמפם בתוכי. ידי נשלחת לאחוריו מלטפת את הביצים המלאות. אצבע אחת מלטפת את פתח עכוזו. בראשי עוברת המחשבה שעכשיו אם אלטף את עצמי אמשיך ואגמור עוד ועוד אבל מחליטה שלא וממשיכה ללטף את כל מה שידי השניה משגת, הקצב גובר עד שהוא גומר במטח עצום, פורק את שפיכתו שלו, שלא מביישת את זו שלי.
נסערים ורגועים בו זמנית, עומדים חבוקים לעוד רגע קט.
נפרדים - העבודה מחייבת, אבל החרמנות עוד יותר.
במסדרונות, קריצות וחיוכים שאינם נראים לעין בלתי מזוינת.
שעת צהריים, המשלחת יצאה לארוחה.
הגיע הסימן – הנד ראש קטן.
התנצלתי בפני החברה, היא היתה די עסוקה. הלכתי לכוון הפח להשליך את הכוס ובצעד חשאי נעלמתי במבואת הבנין.
הוא המתין לי בפתח המשרד, נועל אחרינו את הדלת ומוביל אותי אל החדר הפנימי, הקטן, החשוך, השקט.
"איפה את? כל היום אני מת לראות אותך לבד, לשבת איתך ואת תמיד צמודת חברה".
"ביזנס ביפור פלז׳ר – זה הרי מה שסיכמנו. הנה אני כאן ועכשיו, תשתוק כבר, יש לנו דקות ספורות".
מדביקה את פי על פיו. מחדירה לשון שובבה שמלקקת את פנים הפה, את השפתיים מבפנים, מתנגשת בלשונו שלו, מוצצת אותה כמו את הזין שלו, מזכירה לו מה אני יכולה לעשות כשאני רוצה, נושכת נשיכות קטנות ומחייכת.
"שוב את עם שמלה. החלטת להרוג אותי ביום עבודה?"
מרים את השמלה ומושיט את ידו אל הישבן החשוף. מלטף ומכה קלות. ידו ממשיכה ללא היסוס היישר אל הכוס, מסיט את התחתון ומלטף את השפתיים התחתונות, מחדיר אצבע ומתחיל לשחק בי. נאנחת בשקט יחסי, מתנועעת עם הקצב שלו, מאבדת שווי משקל.
"תצרחי, תתפרעי, תתפרקי" הוא אומר, "אף אחד לא שומע".
אני מתפרקת, גונחת, נהנית וצוחקת.
"תזהר – אני עוד צריכה לחזור למשרד".
"אז למה להזהר?" הוא שואל ומחייך כמי שיודע את התשובה אך ממתין לה.
"אם תמשיך כך אני ארטיב ואתרטב. אצטרך לתת הסברים ואין לי אף רעיון הגיוני לזה".
הוא מחייך בסיפוק וממשיך במלוא הלהט, בוחש בתוכי, מנשק את כולי, את הפה, את השפתיים, את הלחיים, את העורף, את הצוואר.
מלקק את השביל המתפרץ מתוך המחשוף, מוצץ פיטמה וממשיך לעשות בתוכי מהומה, נוגע ומרפה באותה נקודה שמזמן כבר מצא.
"עכשיו זה הזמן להוציא ממך הכל, כל מה שאגיד לך, את תסכימי" – הוא צוחק, כי הוא יודע.
"כן…כן…כן" …מסוחררת כולי צועקת בקול.
מתפרעת ומתפרקת בדיוק כפי שהוא ביקש, לא יכולה לעצור את עצמי, נגיעה קלה נוספת והנקודה נפתחת. זרם אדיר נשפך בלי הרף, נוזל על רגלי, יוצר שלולית ענקית על הרצפה. אני מתרטבת ומתרוקנת בלי סוף, מנסה להרים את השמלה שלא תרטב, מזיזה את רגליי, פותחת אותן יותר, שלא להגדיל את הצרה. רטובה כולי והפעם תרתיי משמע, מחבקת אותו שלא אחליק.
הוא ממשיך בשלו, אני בשלי, כמעיין המתגבר, זה לא עובר.
באפיסת כוחות מבקשת שיחדול. ברגליים רועדות פונה אל השולחן הקרוב, נשענת עליו בידיי ומתכופפת כשישבני מופנה אליו. מושיטה את ידיי לאחור, מפשיטה את מכנסיו ומכוונת את הזין היישר אל הכוס שעודו בוער. הכניסה חלקה וחמה, הוא נדחף ויוצא, מפמפם בתוכי. ידי נשלחת לאחוריו מלטפת את הביצים המלאות. אצבע אחת מלטפת את פתח עכוזו. בראשי עוברת המחשבה שעכשיו אם אלטף את עצמי אמשיך ואגמור עוד ועוד אבל מחליטה שלא וממשיכה ללטף את כל מה שידי השניה משגת, הקצב גובר עד שהוא גומר במטח עצום, פורק את שפיכתו שלו, שלא מביישת את זו שלי.
נסערים ורגועים בו זמנית, עומדים חבוקים לעוד רגע קט.
נפרדים - העבודה מחייבת, אבל החרמנות עוד יותר.
