החלל הריק הזה..

[הוקוס פוקוס1]

החלל הריק הזה..

תחושתי רעה, ועצוב לי מאוד מרגישה בודדה למרות שכל הזמן יש סביבי אנשים אוהבים, לא יודעת איך מתמודדים עם היעלמות כזו.היעלמות פתאומית מאוד של אמא.. לא יודעת איך אפשר להמשיך,איך עוברים לשנה חדשה ,איך חוגגים ימי הולדת במשפחה,איך מסיימים תואר בלעדיה? ..רק לפני חודשיים הכל היה טוב,היה אחרת..הייתי מאושרת.. מרגישה שאני זו לא אני יותר. זו אני אחרת. בקושי מצליחה לתפקד.. מרגישה רע מכל הבחינות..גם פיזית..אני חולה כבר יותר משבועיים וזה לא עובר לי,לא מצליחה לקום בבקרים.. איך ממשיכים בשיגרה,בלימודים,בעבודה..? הכל כ"כ שולי עכשיו.. הייתי חייבת לפרוק קצת,אם למישהי יש עיצה מוזמנת לרשום. תודה לכל המקשיבות.. הוקוס פוקוס1

 

[gitta]

תני לי לחבק אותך, נשמה טובה

מובן מאליו שאת מרגישה שהשתנית, שאינך עוד "את", מכיוון שאחרי טראומה כה גדולה כמו איבוד אם אין ברירה אלא להשתנות. הכאבים האלה הם כאבי הגדילה שלנו, שדומים להם יש הרבה, במקרה של אבדן, אבל בדיוק כמותם אין, כי אבדן האם בשבילנו הוא כמו איבוד איבר מגופנו החי. חלק מהכאב הזה יישאר תמיד, אלא שבמשך הזמן יהיה זה כאב קהה יותר, נסבל יותר. את שואלת איך ממשיכים עם השיגרה. לכך אין הרבה תשובות, כי המצב באמת קשה ולכן צריך לחפש באופן אקטיבי פתרון שיתאים לך אישית. הכי חשוב לדעתי, למצוא מישהו לשוחח איתו או איתה. פשוט מישהו שיקשיב, כי גם אם לא עונים לך, עצם ההקשבה של הזולת משחררת מעט מהכאב האיום. "דאגה בלב איש ישיחנה". הכי חשוב זה לדבר, לא להדחיק. זה שאת כותבת כאן ומשתפת זו כבר התחלה טובה. לגבי סיום התואר, בוודאי תגרמי לאימך, היכן שהיא נמצאת כעת, נחת גדולה אם תסיימי כפי שתכננת. היא היתה רוצה שתמשיכי בשיגרת חייך ככל שתוכלי, כי זה מה שכל אמא מאחלת לילדים שלה. להתקדם בחיים, לא להיתקע. אני מחבקת אותך מכאן חיבוק גדול, ומקווה לשמוע ממך בקרוב שמצבך השתפר. שנה טובה לך, מגיטה.

 

[סְקָאלִי]

יקירתי .....

כל כך עצוב, אבל גם כל כך מובן ... הרי המוות של אמא כל כך טרי אצלך. אני חושבת שהכי חשוב עכשיו זה להבין שכל מה שאת עוברת הוא נורמאלי ביותר. נכון שהזמן יקהה את הכאב, אבל זה גם נכון שהכאב לא נעלם אף פעם. הוא רק מוצא לו מקום בחיינו,ף שצריכים להתארגן מחדש למציאות החדשה. את עכשיו בתקופה של אבל, ולומדת לארגן את חייך מחדש לנוכח מה שקרה. לדבר ולאוורר, כמו שגיטה הציעה, נשמעת לי דרך התמודדות טובה. אפשר גם לפנות לטיפול במקרה הצורך, כדי להקל קצת על הלב. אני זוכרת שפשוט היו לי שעות שישבתי וחשבתי וחשבתי ועכלתי לאט לאט את הנורא מכל - את הידיעה שאמא לא תחזור. השיחות האלה עם עצמי, המחשבות האלה, היו קשות, אבל הן סייעו לי להמשיך, כי הן היו הדרך שלי להתאבל על אמא, וגם להשלים עם זה הסופיות של המצב. אני מצטערת שאין לי פתרונות פלא, יקירה. אבל את הרי יודעת שאין. להבין מה שאת עוברת ולדעת שזה טבעי ומובן, יכול גם לעזור ולהקל. וכמובן שכמו שאת יודעת אנחנו כאן בשבילך, לחבק ולמחות דמעה ולהציע כתף. אני איתך.

 

[Storm131]

הוקוס פוקוס היקרה

כואב לי מאוד לקרוא את מה שעובר עלייך.אבל טוב שכך את כבר פורקת קצת ומי מבין אותך אם לא אנחנו.אני כל כך מבינה את תחושת השוליות שהדברים קיבלו,כך בדיוק היה אצלי.אני יודעת לומר לך שהזמן יקל אבל מנסיוני האישי מאוד ממליצה לא להדחיק ולהעזר בטיפול,זה משחרר.מקווה שתחלימי במהרה ותתחזקי.

 

[איחוד האחת]

יקרה

הבדידות היא משהו פנימי. ניתן להרגיש בדידות גם כשסביב אנשים רבים, מכירה את התחושה. עיצות?!....כל כך קשה לעמוד במקומך ובכל זאת מנסה לעוץ עיצות (מותר לי אני כבר "זקנה") ואולי הדברים יצליחו במשהו לעזור...דבר אחד שחשוב מנקודת המבט שלי היא להרשות לעצמך לחוש ולבטא, אח"כ באה הקלה. אם בא לך לבכות עשי זאת, אם בא לך לרחם על עצמך עשי זאת אבל הקציבי זמן! נשמע מוזר? נכון, אבל בימים קשים נעזרתי בכך. הייתי מקציבה לעצמי פרק זמן כלשהו צוללת לכאב, מתכרבלת ומרשה לעצמי להתפרק. אבל כשהיה מגיע "סוף הזמן" שקבעתי לעצמי, הייתי מפסיקה הכל ועוברת למצב האחר. הייתי מכריחה את עצמי לצאת ממצב הייאוש והדיכאון, וכך בכל פעם קיצרתי את תקופות "ההתפרקות" והארכתי את הזמן שביניהן....דבר נוסף שעשיתי הייתי יושבת בוכה וכותבת, שופכת על הנייר דברים שלא העזתי לבטא ושלא הרשיתי לעצמי לומר לאיש. כמובן שלפרוק עם חברה או מישהי קרובה יכול לעזור מאוד. כמו כן,לעיתים, טיפול מסוג כלשהו יכול לעזור. שוב, הדברים מאוד אישיים ותלויים בך, אבל אל תוותרי ונסי לא לשקוע. אם את חולה תני לעצמך מנוחה, אבל מנוחה אמיתית. אם מתאפשר לך, פנקי את עצמך (ספר טוב או משהו אחר שאת אוהבת לעשות) ואם מה שכרגע נחוץ לך הוא לישון, בהנחה שאת יכולה להרשות לעצמך את הדבר מבחינה טכנית, עשי זאת - הרשי לעצמך. ובהמשך,בטוחה שתמצאי דרך וכוחות להמשיך בשגרת חייך, רק תני לעצמך זמן, וחבל שאין אפשרות לעשות זאת ב"הוקוס פוקוס".... עצוב לי בשבילך שולחת לך כוח ו

ואהבה. לילה טוב ושבוע חדש קל יותר.

 

[תמישון]

כל כך כל כך נכון!!!!!

פשוט כל כך צודקת!!!! אני ממש ממש ממליצה לך לתת לעצמך פסקי זמן של אבל, שבהם את בוכה ופורקת קצת מעצמך בדיוק כמו שאת עושה כאן בפורום. לפעמים קשה לעשות את זה עם חברה וצריך לחשוב על דרכים אחרות לפרוק ולתת לעצמך ל'התפרק'. אני היתי כותבת לאימא שלי אחרי שהיא נפטרה ומספרת לה מה עובר עלי. ותמיד זמן הכתיבה היה זמן התפרקות בשבילי... וזה מאוד עזר לי להתחבר אל עצמי ואל מה שאני מרגישה. את חייבת לתת לעצמך את המקום הזה שאת שם איתה מתאבלת עליה ועליך, על החיים שהיו לך ואני שולחת לך חיבוק גדול גדול והמון אהבה. את נמצאת בתקופה כל כך קשה, אז תרשי לעצמך להיות בה! והלוואי והיתי יכולה לחזק אותך יותר.

 

[מיכל של הכוכבים]

הוקוס פוקוס

בתור התחלה הייתי פונה לרופא את כותבת שאת חולה יותר משבועיים וזה בטח דורש התיחסות. לגבי ההתמודדות עם השכול. אני לא יכולה לומר לך שהכאב יעלם כי הוא לא. מה שכן הוא מגיע לדרגה כזו שאפשר להמשיך ולחיות איתו. החיים חזקים מאיתנו ועד מהרה את תראי שלמרות הקשיים את ממשיכה הלאה. שימרי על עצמך שולחת לך המון חיבוקים ומקווה למחר טוב יותר.

 

[מיקימק]

קשה, קשה..

לצערי אין עצות טובות במקרה כזה, כל אחד עובר את זה אחרת. וזה שאת מרגישה שזאת לא את זה נכון, זו באמת לא את. רק לפני חודשיים היית נטולת דאגות ופתאום הכל מתהפך. אני יודעת שעכשיו זה נראה הכי שחור, אבל אני יכולה לספר שבאיזה שהוא שלב, הדברים הופכים לברורים יותר. לאט לאט מעכלים את המצב. לי מה שעשה טוב זה לחזור כמה שיותר מהר לשגרה, נכון שעכשיו איפה שלא תהיי זה נמצא כל הזמן במחשבות, אבל אם את חוזרת לעבודה או לימודים לפחות יש קצת הסחות, את נמצאת בסביבת אנשים, את לא לבד לפחות פיזית. האמת שאני חושבת על זה אז אני חזרתי לעבודה, אבל ללימודים עד עכשיו לא מצאתי כוחות לחזור. בהתחלה עיניתי את עצמי על כך, ועכשיו אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני צריכה לעשות מה שטוב לי, ולא להלחיץ את עצמי יותר מדי.

 

[shandror]

../images/Emo23.gifהכי מבינה לליבך

אני בדיוק במצב שלך - אמא שלי נפטרה לפני 3 חודשים ושום דבר לא כמו שהיה - בנוסף לזה יש כל כך הרבה ארועים לקורים לנו חשובים והם בלעדיה!! היה לי לפני חודשיים יום הולדת 30!! היה כמו אבל אחותי ילדה תינוק ראשון 10 ימים לפני שאמא שלי נפטרה!! היה פידיון בלעדיה!! אחי ביום חמישי האחרון התגייס לצבא!!! שוב לבד!! היינו איתו אבל לא הפסקתי לבכות!! וגם הוא - עמד "גבר!!" ליד כל המתגייסים האחרים - כולם עם אמהות והוא עם דמעות בעיניים גם אני הייתי חולה חודש וחצי - היו לי תופעות פסיכוסומטיות, היו לי צמרמורות בכל הגוף, לא יכלתי לגעת בבדים (חולצות כותנה, מגבות...) רק המחשבה עליהם היה עושה לי צמרמורת, היה לי טעם מתכתי בפה והרגשתי את כל הסתימות שלי כל הזמן - חשבתי שאני עומדת לחטוף שבץ!! הייתי בחדר מיון כי פתאום לא ראיתי בעיניים וסחרחורות חזקות... עשיתי בדיקות נוירולוגיות והכל היה בסדר!! עד שמיהשי אמרה לי שהכל מלחץ, מפחדים וחרדות, התחלתי לעשות מדיטציות כל יום לבד בחדר עם נרות, והרגעתי את עצמי בכח!! והיום התופעות פחתו מאוד - תודה לאל!!! ..."מי ידע שכך יהיה, שבכמה לילות ללא אמא..נלך לימים ארוכים ונראה .. תהיי חזקה - קל לאמר!! כולם אומרים לי זאת - אבל פה יש לך אותנו ואותי!!! תמיד לדבר ולחלוק מאחלת לך הרבה הקלה ופחות ייסור עצמי שני

 

[libi4]

כל כך מבינה לליבך שני../images/Emo20.gif

אמא שלי נפטרה לפני שבועיים....ואני בחודש שביעי...יש לי שני קטנים בבית,אחי רק השתחרר...וזה כל כך לא מתאים לה ללכת דווקא עכשיו....לקבור אמא בגילי...כל כך לא פייר....... מצטערת על איך שאת מרגישה.... מאחלת לך רק טוב....

 

[shandror]

../images/Emo23.gifליבי היקרה

אני כל כך מצטערת בשבילך, אין לי מילים לנחם!! רק שתדעי שאני פה בשבילך זה בטח נראה לך סוף העולם - אמא שלי היתה בשבילי הכל!!! הקשר לעולם ולמרות שאני יודעת שהיא לא רצתה למות והיתה שבורה בגלל זה שהיא לא תהיה פה בשבילי ובשביל אחותי ואחי, אני עדיין לפעמים כועסת על המצב הזה (מסכנה שלי), ועל ה' שגרם לזה שאני אחיה מגיל 30 ללא אמא, היא מיוזמתה בחיים לא היתה עוזבת אותנו (אני בטוחה) היא לא פחדה למות והיא אמרה את זה - היא פשוט פחדה להשאיר אותנו ללא עזרה שלה!!! מבלי שהיא תהיה סביבינו לשמור עלינו ולתמוך בנו!! המון אומץ!!!! אוהבת ומבינה לליבך איתך שני

 

[libi4]

שני../images/Emo142.gif

אימי היתה עבורי הכל.....והכל היה קשור אליה...כל עולמי נסב סביבה כל דבר שאני מסתכלת עליו מתקשר אליה...אני פשוט לא הפנמתי מספיק את המצב....אני בטח אפנים בלידה ואז...זה יהיה חמור מאוד.... מצטערת לשמוע על אובדנך..אני כאדם מאמין...מאמינה כי יש גורל...ואדם חי את מס' השנים שהקב"ה העניק לו במתנה בזמן שיצר אותו והפיח בו רוח חיים עם הנשמה...אני בטוחה שאמא בחיים לא היתה עוזבת אותי ככה...בחיים לא עם שני קטנים ועוד בהריון מתקדם...אני כל כך כועסת על זה...אבל היא סבלה...היה לה קשה...היא לא רצתה למות ונאבקה במחלה קשה פי 3 מתוחלת החיים של אדם עם המחלה כי היא רצתה לחיות...רצתה לגדל אותנו ושלא יחסר לנו אפעם כלום,גם לילדי הבכור היא העניקה מכל הטוב שרק יכלה...והואבדן הזה הוא קשה...קשה כל כך...החיים עם אמא היו מסלול אחד..ועכשיו אני מרגישה שעברתי למסלול אחר שאינני יודעת לנהוג בו...מפחדת להתפרק לגורמים,להתרסק.... מקווה שיהיו לי את הכוחות... תודה לך....

 

[הוקוס פוקוס1]

../images/Emo2.gif

אוף,הייתי אצל רופא, אמרתי לרופאה שאני לא מרגישה טוב בכלל, הראש כואב כל הזמן (וזה כלום לעומת הלב..

),מצוננת לא מצליחה לקום בבקרים וגם לא מצליחה לישון בלילות,נראית כמו תישעה באב..היא אמרה שזה בגלל "המצב" אמורה ללמוד,ולהגיש עבודות סיכום של התואר,ותיכף מבחנים.. וקורס בעבודה...והבית....אוף. זהו. מצטערת על כל הקיטורים. חלקכן אמרתן לי שאני צריכה לפרוק..אני פורקת כאן.. הוקוס פוקוס1

 

[gitta]

חשבת על טיפול אלטרנטיבי?

במצבים כאלה עוזרת יותר הרפואה המשלימה. אולי תרצי לשקול לקבל סידרת טיפולים של דיקור סיני, כדי להזרים בך אנרגיות חיים חדשות? גם עיסוי רקמות עמוק יכול להוציא ממך את המשקעים הרגשיים וזאת בצורה נעימה ומהירה. זה כמו עזרה ראשונה. ולטווח קצת יותר רחוק, הייתי ממליצה לך להתייעץ עם רופא הומיאופת, כי לתחום זה יש תשובות טובות מאוד למצבים כמו שלך. היום יש ידע רב ואנחנו כבר לא צריכות לגרור את הסבל והחולשה. אם את רוצה פרטים נוספים, או רעיונות נוספים, אני פה בשבילך. לילה טוב לך הוקוס פוקוס היקרה מאוד. מחבקת אותך, גיטה.

 

[gitta]

הנגישות של מטפלים אלטרנטיביים

היום גם בקופות החולים יש מרפאים בתחומים אלה. הערה קטנה אך חשובה. אם את מתקשרת לרופא נודע ובעל מוניטין, חשוב לשאול את המזכירה מה גובה התשלום. יש ביניהם יקרנים גדולים...

 

[איחוד האחת]

מצטרפת לגיטה

בהמלצה חמה על טיפולים מסוג זה. ומוסיפה אזהרה שרצוי לפנות למישהו מוכר, מישהו שהומלץ או דרך מקום מסודר (קופ"ח וכו'). יכולה להוסיף שבעבר התנסיתי אישית בטיפולים שונים ואף טיפלתי בילדי בדרך זו. מומלץ.

 

[סְקָאלִי]

../images/Emo26.gif מאמר על שלב ההלם ../images/Emo36.gif

אני מסתובבת כבר יומיים עם מחשבות על הוקוס פוקוס, ושני, וליבי, וסיוון, וכל הבנות שנמצאות ממש עכשיו לאחר האבדן הטרי של אימן. אז חפשתי קצת חומר לגבי השלב הראשון של האבל, שבד"כ מוגדר כ'שלב ההלם'. תוכלו למצוא אותו במאמרים, בשורה הכחולה משעל לכותרת. מקווה שזה ייתן לכן פרספקטיבה נוספת לגבי המצב, ואנסה לעבות את המאמר בהמשך.

סקאלי