החלטתי לנהוג אחרת
בדרך כלל כשיש בעיות בבית הספר אני כבר חושבת בדרך הביתה על "עונש" שצריך לתת. היום הקשבתי בשיחה שהיתה עם המורה של הבכור ולא רק שמעתי שעשה אלא הקשבתי למה שאמר לה. חשבתי תוך כדי וכבר למורה אמרתי שהוא לא כעס עליה אלא עלי! המתוק שלי ילד מקסים. ילד חרוץ. ילד שתמיד מציית ומגיע בזמן. כשאני אומרת לו לגשת למכולת או לזרוק אשפה. הוא רוטן כמו כל ילד אבל ממלא את תפקידו. כשאני חוזרת מהעבודה אני נכנסת לחדר שלי ורואה איך שהוא הכין לי את המיטה מצופה בבגדי הלילה שלי פרוסים בחנניות. לפעמים הוא קצת כעסן, אפילו לפעמים מרדן. פתאום הוא מתפרץ וכועס ..אבל בסוף הוא תמיד כל כך משתדל ומתאמץ. את כל מילות האהבה הוא לא רק כותב אלא אומר לי והמון. ואני כאמא של הילדון יודעת מתי הוא ממש אבל ממש כמו תמיד מוציא מהלב
ואחרי חודשים רבים בשל המצב עם אחיו, גם הוא קצת עייף. קצת נמאס לו שמציקים לו בבוקר ומתערבים לו עד הערב. שלוקחים לו ונוגעים לו ושואלים אותו בלי סוף למעשיו. ואני שתמיד אומרת לו "עזוב אותו אל תענה לו" כבר חושבת שזה בלתי נסבל. אז היום הוא כבר לא כל כך יכל וצעק למורה "תפסיקי לצעוק גם את עלי"!!! הגעתי הביתה וויתרתי על הרעיון ופסעתי לכיון המכולת. כשיצאתי ראיתי את האופניים האלה שהוא כל כך רוצה וממתין להן בסבלנות. אופני הפעלולים שליבו כל כך רוצה זמן רב. במחשבתי לא עלה שום עונש אלא חיבוק. הרגשתי שחיבוק ממני אליו יהיה הכי נכון. בלי לכעוס אלא לדבר. לתת לו להוציא את הכעס אליי כאן ולא אצל המורה. והאופניים האלה הזכירו לי שמגיע לו לקבל אותם כ"עונש" עונש על היותו הבן שלי המקסים והמיוחד. התקשרתי אליו וביקשתי שיבוא לבד למכולת. הוא חשב שאני רוצה שיעזור לי כמו איזו זקנה עיפה עם שקיות
והניצוץ שלו בעיניים למראה המוכר שמסביר לי על האופניים השיב לי מיליון ניצוצות בלב. טוב, הסוף עוד לא הגיע
פרץ הצרחות והדמעות והמהלומות מחדרו של אחיו לא פסק עד לפני דקות אחדות. "את לא צודקת" "למה מגיע לו" "החדשות שלי כבר לא טובות" "לא רוצה ממך כלום" "קחי את כל מה שיש לי ממך" כן, רק רציתי להמשיך להיות אמא קצת יותר רגישה. לבן שלי שמחכה זמן רב לעומת אחיו שקיבל חדשות לפני שנה (אלה שכבר לא טובות), הוא לא כעס ולא צעק ולא בכה. רק ביקש ושאל מתי אקנה לו אותם ולא החזרתי תשובה. פשוט חיכיתי לזמן הנכון. ועכשו אחרי שאראה לחונך שלו את האופניים הם נסעו לטייל. ואילו הבן השני שהחליט שגם הבית שלי אז לא בא לו להיות בו..הלך ואני סתם עיפה וחבל שלא יצא לי לראות רק ניצוץ של אושר ושמחה אלא גם של כאב כעס ושנאה. על שאינני תמיד האמא המשולמת לאחד כזה או אחר. כמה מעיף לפעמים
בדרך כלל כשיש בעיות בבית הספר אני כבר חושבת בדרך הביתה על "עונש" שצריך לתת. היום הקשבתי בשיחה שהיתה עם המורה של הבכור ולא רק שמעתי שעשה אלא הקשבתי למה שאמר לה. חשבתי תוך כדי וכבר למורה אמרתי שהוא לא כעס עליה אלא עלי! המתוק שלי ילד מקסים. ילד חרוץ. ילד שתמיד מציית ומגיע בזמן. כשאני אומרת לו לגשת למכולת או לזרוק אשפה. הוא רוטן כמו כל ילד אבל ממלא את תפקידו. כשאני חוזרת מהעבודה אני נכנסת לחדר שלי ורואה איך שהוא הכין לי את המיטה מצופה בבגדי הלילה שלי פרוסים בחנניות. לפעמים הוא קצת כעסן, אפילו לפעמים מרדן. פתאום הוא מתפרץ וכועס ..אבל בסוף הוא תמיד כל כך משתדל ומתאמץ. את כל מילות האהבה הוא לא רק כותב אלא אומר לי והמון. ואני כאמא של הילדון יודעת מתי הוא ממש אבל ממש כמו תמיד מוציא מהלב
