החלטה

[מעיינוש היחיד]

החלטה

נקישות עקביה על רצפת הפרקט החדשה בביתי העירה אותי משנת השבת המתוקה שלי. שוב היא הולכת אליו, מנסה לפצות על רגשות האשמה בעקבות הלילה המדהים שבילינו יחד. "לאן את הולכת?" אני שואלת בקול מתמם, יודעת שהיא יודעת שאני יודעת את התשובה. "לרמי" היא מתחמקת מלהביט בי "לאחותו יש יומולדת היום" שוב אני חשה את הצביטה הזו בלב, כמו בכל בוקר שבת. בכל פעם מחדש בבוקר שבת אני מגלה שהיא לעולם לא תהיה רק שלי. "מתי תחזרי?" אני שואלת בציפייה למנה קטנה של תשומת לב. מנסה להזכיר לה שגם אני פה קיימת. מחכה לה. צריכה אותה. "לא יודעת" היא עונה לי קצרת רוח. נוכחת לא נוכחת בחדר. אני מוותרת. שתחזור מתי שבא לה. לא אכפת לי אם היא אוהבת אותי. לא אכפת לי אם היא אוהבת אותו. לא אכפת לי אם הקשר שלנו יגיע לסיומו. אני אסתדר גם בלעדיה, לא צריכה אותה. היא פושטת את חולצת הלייקרה הקצרה ומחפשת בארון חולצה ארוכה. "קצת קריר בחוץ היום" היא ממלמלת לעצמה. אני מתבוננת בבטנה החטובה, זו שאני תמיד אוהבת להחליק את ידי עליה עד למשולש הקדוש, בשדיה העגולים המלאים שאני נוהגת לחפון את ראשי ביניהם. השיכנועים העצמיים לא עובדים. אני רוצה אותה בכל נימי גופי ונפשי. "את מכאיבה לי" היא מפנה אליי את מבטה בהפתעה. תווי פניה העדינים מתרככים ועינייה לראשונה מביטות בי היום, בבוקר יום שבת, באהבה. היא מתקרבת אל המיטה ומתיישבת על קיצה. "יפה שלי, את יודעת שאני או..." "את לא מבינה, אור" אני מתפרצת לדבריה, לא נותנת לה הפעם לרכך אותי במילותיה הקסומות "את לא מבינה שזה לא מספיק??" עיניה מתמלאות דמעות ואני רוצה לחבק אותה. ללטף את בטנה החשופה , לטייל עם לשוני על שדיה, להכנס אל תוכה, לשזור את נפשי בנפשה. "את יודעת שרמי הוא רק כיסוי, הלב שלי כבר מזמן שייך לך" "זה לא משחק, אור. אני כבר לא מסוגלת להרגיש שאת לא רק שלי, שפתאום את נעלמת והפחד לוקח אותך ממני ואז את הולכת אליו. ככה פתאום, באמצע האהבה שלנו." "זה לא ככה, אני..." "אני חושבת שהגיע הזמן שתחליטי" אני נבהלת מעצמי על האסרטיביות שהשתלטה עליי. מה יהיה אם היא תחליט לעזוב? האם היא באמת מסוגלת לעמוד מול הוריה?חבריה? ובעיקר מול עצמה? האם היא מספיק אוהבת אותי בשביל זה? הפלאפון מצלצל. "הלו" היא עונה בקול רם מנסה להתגבר על קולה החנוק. "רמי,אל תשאל, האוטו התקלקל. אני לא אצליח להגיע אלייך היום. נדבר מאוחר יותר." ניתוק. ליבי מזנק וחיוך קטנטן מבצבץ על שפתיי.ייתכן שהיא מתחילה להכריע לטובת האהבה שלנו?

 

[מעיינוש היחיד]

החלטה- המשך

ידיה רועדות ומבטה משוטט על פני החדר. היא מתוסכלת ואבודה. אני אוחזת בידה והיא מיישירה אליי את עיניה הגדולות. אני תובעת במערבולת שלהן. מושיטה את ידי אל בטנה ומלטפת, בעדינות. תשוקה מתעוררת בין רגליי. היא עוצמת את עיניה, מתענגת על מגעי, מתקרבת אליי עד שאפינו נוגעים לא נוגעים. שולחת את ידיה אל גבי מתחת לחולצת הטריקו שלי. לשונה מטייל על צווארי בתנועות עגולות, מגרות. אני פותחת את סוגר החזייה שלה ולפניי נגלים שדיה העסיסיים. אני חופנת אותם בידיי והיא פולטת אנחת הנאה. אני משכיבה אותה על גבה ויונקת את גופה, פטמוטתיה הזקורות קוראות אליי. מניחה את ברכי בין רגליה כדי להגביר את הגירוי והיא מקמרת את גבה לאחור. "תחדרי אליי" היא לוחשת באזני. אני מכניסה את אצבעותיי אל איברה, מוציאה ומכניסה בקצב הולך וגובר. היא גונחת בקול רם. נראה שעוד שניה היא מתפוצצת. גופה מתקשח ומתנפץ אליי. היא מסובבת אותי, משכיבה אותי על בטני, מלטפת את שיערי ומעסה את גבי. אני חשה את לשונה מטיילת עליי ןפטמותיה הקשיחות מתחככות בגבי. אני נסערת רק מהמחשבה על כך שעוד מעט היא תניח את אצבעותייה העדינות בתוכי. ידיה ממששות את פלחי העכוז שלי, מפרידות אותם כדי לאפשר ללשונה המתפתלת להגיע לכל נקודה. היא יונקת אותי, מוצצת, מגלגלת את לשונה בתנועות סיבוביות. היא מתרוממת מעליי ומחדירה את אצבעותיה, מוציאה ומכניסה ובין עדנה ואגרסיביות אני מגיעה אל סיפוקי. אני מסתובבת אליה והיא נשכבת מעליי, מחבקת אותה. לא מאמינה שיש לי אותה. "אני אוהבת אותך כל כך" אני לוחשת אל תוך צווארה. "גם אני מורן שלי, גם אני" היא מביטה בי בעצבות. פתאום היא קמה. מתלבשת. "מצטערת, מורן, אבל זה לא יילך" היא אומרת בקול קר ואני נותרת חשופה. הפחד שלה ניצח את האהבה שלנו.

 

[מורן א]

לפעמים

הפחד מנצח כלפי חוץ, אך בפנים, האהבה היא המנצחת הגדולה.