כנסו-כנסו... ../images/Emo20.gif
טוב, אז ההודעה הזאת נכתבה ברגע של כעס נוראי. כעסתי על עצמי, על חוסר היכולת שלי להתמודד עם המשימות בפניהן אני ניצבת, קושי שנראה לי שנובע בעיקר מהפרפקציוניזם שלי שלעתים ממש משתק אותי. והיא גם נובעת מדכאון, שחכמים ממני כבר הגדירו ככעס שבעצם מופנה כלפי העצמי... בקיצור, הרבה מאד כעס מסתובב לי בבטן וכנראה גם מכסה על תחושות אחרות. נרגעתי קצת. חלק מזה קשור למה שנחווה בעיני כחזרה לשליטה. וזה החלק הבעייתי, כי אני מבינה ויודעת שזה פוגעני ורע, אפילו אלים, אבל אני לא מצליחה לבחור בדרך אחרת כדי לגרום לעצמי להרגיש טוב יותר. וזה מטריד אותי, כי השאלה המרכזית היא - עד מתי?!?!?! אני לא מצליחה לתת לעצמי תשובה וגם זה מטריד אותי. אני מרגישה חנוקה, אבל לא מסוגלת לדבר ממש. ביום שבת נפגשתי עם חברה טובה ונראה שהיא הצליחה להבין מה עובר עלי, למרות מיעוט המילים בהן השתמשתי. זה קצת עזר, אבל אני מוטרדת גם מחוסר היכולת שלי לדבר ולשתף, כשבעצם ההודעה הזאת וכמה נוספות שכתבתי במהלך הסופ"ש היו דרך הביטוי היחידה בה יכולתי להשתמש. בדר"כ אני די נזהרת במה שאני כותבת פה, גם כדי לשמור על עצמי וגם על שאר חברות הפורום, אבל הרגשתי שאני חייבת להוציא את הדברים מתוכי. לא חשבתי על זה יותר מדי ואולי זה היה מעין צעקת "תחזיקו אותי חזק". זה היה רגע רע ונמוך מאד מבחינתי. אני לא בטוחה איך לסיים את ההודעה הזאת ואולי גם לא נכון "לסגור" אותה, שהרי העליתן פה נקודות משמעותיות. אני רוצה לחשוב עליהן קצת ואענה בהמשך. תודה רבה רבה על התגובות האותנטיות. כשם שעולה מההודעה, לא ציפיתי מכן לפחות. מעריכה אתכן מאד ומאחלת לכולנו לילה טוב וחלומות פז
