החינוך שלנו
החינוך שלנו ``מפריע לי איך שמחנכים היום ילדים. ילד מקבל מכה מהשולחן, והאמא רצה לשולחן, מכה עליו ואומרת `פויה שולחן`. יש גם שיטת חינוך חדשה - שיטת ההתנסות. `חנה, הילד רץ לחשמל`. `שיתחשמל`, היא עונה, `אם הוא לא יתחשמל הוא לא ילמד אף פעם`. אתה רואה ילד שרוף כולו אומר `אמא, למדתי`.`` (אדיר מילר, `השוס שלו`, שבע לילות, ידיעות אחרונות, גיליון 799) בחרתי להתייחס להתייחס לרוח החינוך הישראלית. תמיד שומעים את המשפט, `הילדים הם העתיד שלנו`, וכמה חשוב שנשקיע בחינוך שלהם וכל מה שמסביב. בדרך הביתה אני רואה ילדים קטנים משחקים, ולא מבין איפה כל דיבורי ההבל האלה נכנסים לפעולה. אני מסתכל על הילדים הקטנים, וברור לי מיד שהם משקפים את מה שמלמדים אותם בבית. בין ובין הם מריצים קללות בקילו, מרביצים פה ושם, ויורקים כמיטב המסורת הישראלית. גם הבנות שבינהם. כשהייתי קטן ההורים שלי הקפידו איתי מאוד למשל על השפה. מדי פעם כשהייתי פולט מילה `מלוכלת`, מיד העמידו אותי על מקומי. גם בנושא האשפה, הקפידו איתי. אם הייתי זורק נייר של ארטיק בחוץ, היו מוציאים אותי החוצה להרים. מה אני אגיד, עבד פלאים. עד היום אני מוצא את עצמי יכול להחזיק דבר זבל ביד, ולא להשליך אותו עד שאמצא פח אשפה. גם במסורת ההתנדבות, חינכו אותי לתרום. תמיד אני מוצא את עצמי מתנדב, עושה דברים שאני לא חייב לעשות, נותן יד כשצריך. מצד שני אני מסתכל על חבר די טוב שלי בכיתה. הוא מבחינתו `לתרום = חס וחלילה`. `זין אני אעשה משהו בשביל הביצפר הזה` הוא אומר. `זין אני אשאר פה דקה אחת יותר ממה שצריך`, `זין על כולם, למה מי מת`. מאיפה זה הגיע, אני לא יודע. בעצם אני כן יודע. `אינעל ראבקום, אינעל ראבקום, תגיד תגיד`` אני שומע את דוד שלי למטה במטבח מלמד את הנכד הפעוט שלו את פניני השפה העברית. ``פעם הבאה עושים לך ככה, תרביץ להם מכות``, גם את זה אני שומע אומרים לדודנים הקטנים שלי לא פעם, כל מיני מבוגרים המטפטפים להם טיפים לחיים מאושרים וטובים. הכל נכנס לפני החינוך הישראלי. זה החינוך שהילדים מקבלים, וכשהם יוצאים עבריינים תוהים איפה פעלנו שלא כשורה. אני שם את החינוך שקיבלתי, לעומת החינוך שהורים אחרים מקנים, ועומד נדהם. האיכפתיות של ההורים שלי באמת השאירה חותם, לעומת זאת ההורים ש`מאסו` מהתרבות, מרשים לעצמם. `הורה ישראל`? הצחקתם אותי. לא בבית ספרנו. אז יש את ההורות המשקיענית, שמטפחת ערכים אצל הילד ומקפידה, ומצד שני יש את ההורות (אני פוחד להכניס מילים קשות, בכל זאת) הפחות משקעינית. הורים שמלכלכים את הפה ליד הילדים, שהמילה `חינוך` לא אומרת להם כלום, ש.. אני פשוט לא יודע. ואני חושב לעצמי, אדם צריך לעבור יותר מעשרים שיעורים כדי לגשת בכלל למבחן לרישיון נהיגה. למה זה? כי הוא יחזיק בידיו חיים, אבל מסתבר שמוסד ההורות אינו דבר שמחזיק בידיו חיים? חיים של ילד שנהרסים, חיים של ילד שיגדל להרוס חיים של אחרים? מה אתם חושבים? המדינה צריכה להעביר `קורסים` (או `סדנאות`, איך שתרצו) על חינוך ילדים, או שאין להם זכות? והרי לא ניתן להגביל חופש ילודה, זה דבר שאינו עולה על הדעת, אז מה עושים? ומי אנחנו שנגיד איך לחנך ילדים, ומי הם שנותנים חיים ואינם אחראים מספיק לשם כך? ואיפה כל זה משפיע על ההוי הישראלי? ולמה בכלל זה קורה?
החינוך שלנו ``מפריע לי איך שמחנכים היום ילדים. ילד מקבל מכה מהשולחן, והאמא רצה לשולחן, מכה עליו ואומרת `פויה שולחן`. יש גם שיטת חינוך חדשה - שיטת ההתנסות. `חנה, הילד רץ לחשמל`. `שיתחשמל`, היא עונה, `אם הוא לא יתחשמל הוא לא ילמד אף פעם`. אתה רואה ילד שרוף כולו אומר `אמא, למדתי`.`` (אדיר מילר, `השוס שלו`, שבע לילות, ידיעות אחרונות, גיליון 799) בחרתי להתייחס להתייחס לרוח החינוך הישראלית. תמיד שומעים את המשפט, `הילדים הם העתיד שלנו`, וכמה חשוב שנשקיע בחינוך שלהם וכל מה שמסביב. בדרך הביתה אני רואה ילדים קטנים משחקים, ולא מבין איפה כל דיבורי ההבל האלה נכנסים לפעולה. אני מסתכל על הילדים הקטנים, וברור לי מיד שהם משקפים את מה שמלמדים אותם בבית. בין ובין הם מריצים קללות בקילו, מרביצים פה ושם, ויורקים כמיטב המסורת הישראלית. גם הבנות שבינהם. כשהייתי קטן ההורים שלי הקפידו איתי מאוד למשל על השפה. מדי פעם כשהייתי פולט מילה `מלוכלת`, מיד העמידו אותי על מקומי. גם בנושא האשפה, הקפידו איתי. אם הייתי זורק נייר של ארטיק בחוץ, היו מוציאים אותי החוצה להרים. מה אני אגיד, עבד פלאים. עד היום אני מוצא את עצמי יכול להחזיק דבר זבל ביד, ולא להשליך אותו עד שאמצא פח אשפה. גם במסורת ההתנדבות, חינכו אותי לתרום. תמיד אני מוצא את עצמי מתנדב, עושה דברים שאני לא חייב לעשות, נותן יד כשצריך. מצד שני אני מסתכל על חבר די טוב שלי בכיתה. הוא מבחינתו `לתרום = חס וחלילה`. `זין אני אעשה משהו בשביל הביצפר הזה` הוא אומר. `זין אני אשאר פה דקה אחת יותר ממה שצריך`, `זין על כולם, למה מי מת`. מאיפה זה הגיע, אני לא יודע. בעצם אני כן יודע. `אינעל ראבקום, אינעל ראבקום, תגיד תגיד`` אני שומע את דוד שלי למטה במטבח מלמד את הנכד הפעוט שלו את פניני השפה העברית. ``פעם הבאה עושים לך ככה, תרביץ להם מכות``, גם את זה אני שומע אומרים לדודנים הקטנים שלי לא פעם, כל מיני מבוגרים המטפטפים להם טיפים לחיים מאושרים וטובים. הכל נכנס לפני החינוך הישראלי. זה החינוך שהילדים מקבלים, וכשהם יוצאים עבריינים תוהים איפה פעלנו שלא כשורה. אני שם את החינוך שקיבלתי, לעומת החינוך שהורים אחרים מקנים, ועומד נדהם. האיכפתיות של ההורים שלי באמת השאירה חותם, לעומת זאת ההורים ש`מאסו` מהתרבות, מרשים לעצמם. `הורה ישראל`? הצחקתם אותי. לא בבית ספרנו. אז יש את ההורות המשקיענית, שמטפחת ערכים אצל הילד ומקפידה, ומצד שני יש את ההורות (אני פוחד להכניס מילים קשות, בכל זאת) הפחות משקעינית. הורים שמלכלכים את הפה ליד הילדים, שהמילה `חינוך` לא אומרת להם כלום, ש.. אני פשוט לא יודע. ואני חושב לעצמי, אדם צריך לעבור יותר מעשרים שיעורים כדי לגשת בכלל למבחן לרישיון נהיגה. למה זה? כי הוא יחזיק בידיו חיים, אבל מסתבר שמוסד ההורות אינו דבר שמחזיק בידיו חיים? חיים של ילד שנהרסים, חיים של ילד שיגדל להרוס חיים של אחרים? מה אתם חושבים? המדינה צריכה להעביר `קורסים` (או `סדנאות`, איך שתרצו) על חינוך ילדים, או שאין להם זכות? והרי לא ניתן להגביל חופש ילודה, זה דבר שאינו עולה על הדעת, אז מה עושים? ומי אנחנו שנגיד איך לחנך ילדים, ומי הם שנותנים חיים ואינם אחראים מספיק לשם כך? ואיפה כל זה משפיע על ההוי הישראלי? ולמה בכלל זה קורה?
אביעד