A m i n a d a v
New member
החיים שאחרי
ימים ראשונים של תשס"ו, לא עוד שנה. לפני שלושה חודשים עוד עמדנו כולנו, אני וחבריי, על במה אחת, כבוגרים. עמדנו יחדיו במופע הסיום, ונפרדנו מהבית בו היינו ולמדנו בשנים האחרונות בשירה ומחול, כשמקומם של הצחוק מזה והדמעה מזה לא נפקד. ועכשיו, זהו ראש השנה הראשון שלנו אחרי. שלושה חודשים, שעברו כשלושים שנה- קשרים כל כך טובים עם חברים, שהיינו בטוחים שילוו אותנו עד סוף החיים (או לפחות עד אחרי הצבא) הספיקו כבר להתפוגג, ולהחזיר את שנינו להתייחס זה אל זה כזרים גמורים. המסגרת החברתית שהתקיימה מדי יום ביומו, בתוקף החובה לבוא יום יום לביה"ס, התפרקה. אבל יש נפקא מינא, וברי מזל שזכו לצלוח את התקופה הזו ולהישאר קרובים אלינו. ולכן, אני מתפתה לעיתים לראות את תקופת "בין התיכון לצבא" כמסנן, שעוזר לנו לראות מיהם חברינו הטובים באמת. מי שעבר אותם, יעבור איתנו גם את ההמשך. וכמובן שיש גם "ידידים", שהם לא בדיוק נסבלים, ואז זו הזדמנות נהדרת להיפטר מהם. מה חבל שהם לא היחידים שמתנפנפים מחיינו עם סיום הלימודים. וכשאנחנו לא עם החברים, אנחנו עם עצמנו- עובדים, חיילים או סתם מתבטלים. רק לא לומדים, וזהו החידוש הגדול, האמיתי. פעולה שבוצעה אצלנו אוטומטית, כל כך הרבה שנים, פתאום מופסקת. הרעיון כולו חדש, מרנין, מעניין. אתה מודה לאל שעם הספרים גמרת, ונזכרת איך בתקופה הזו, לפני שנה, שלוש או שבע- עוד ישבת בכיתה ולמדת, ואיך עכשיו לא. אבל ככל שעובר הזמן, הסיפוק מהמציאות החדשה חולף, ומתרגלים לשגרה החדשה. אתה חי אותה, רגיל אליה כ"כ, עד שתקופת הלימודים נראית כה רחוקה, זכרון תלוש, שיש ספק אם אכן היה. אני עכשיו עובד. זוהי השגרה החדשה שלי. למעשה, רק השבוע קלטתי שיצאתי משגרה אחת ונכנסתי לשגרה אחרת. עד אז עדו ראיתי את עצמי ב"חופש", או ליתר דיוק, ב"חופש הגדול גדול גדול". העבודה ממלאת את ימיך, כמו הלימודים, אך לא גוזלת את זמנך הפנוי, כמו הלימודים. אתה מתבאס במוצאי שבתות לחזור לעוד שבוע, כמו בזמן הלימודים, אבל אתה מודה לאל שאתה כבר לא לומד, ואומר לעצמך- שלשם לא היית חוזר. אבל לא רק השגרה שלך משתנה- גם החברים שלך עוברים שינויים, והשינוי הכי גדול הוא, כמובן, המעבר מאזרחות לצבא- יש כאלו, רחמנא ליצלן, שעלו על מדים כבר בשבוע הראשון שלאחר הנשף, יש כאלו שעשו זאת לאחר פרק זמן סביר יותר- חודשיים, שלושה או ארבעה, ויש כאלו שלהם יש (כמעט) את כל הזמן שבעולם- הרי הם יתגייסו בעוד חצי שנה ושנה, בדחיית שירות. במשך הזמן, אתה רואה איך הצבא לוקח ממך עוד חבר ועוד ידידה שלך ומותיר את המרקם החברתי שהיה עד היום ריק, חסר. להבדיל אלפי הבדלות, כמו הלוחמים שמדי שנה מונים עצמם ורואים איך מעת לעת מידלדלות השורות. אתה נאלץ להיפרד מהם לשבועיים או חודשיים, ואז, כשהוא או היא סוף סוף חוזרים, הם שונים לחלוטין- עוטים עליהם את המדים ומספרים, בטון בוטח ומלט נסיון, כאילו להם שנות לחימה רבות, איך צלחו את הטירונות וכמה טוב כבר להיות בבית. והכל, כמובן, מתובל בשפה צה"לית. אם תרצה או לא תרצה, בסוף גם אתה תעבור את זה, וכשתעבור את זה, גם אתה תתנהג כמותם ותדבר כמותם. ותעריך את הבית כמותם. התקופה הזו מיוחדת במינה, כי היא מאפשרת לך להיות בשלושה זמנים במקביל- אתה נזכר איך הייתם אתה וחבריך בעבר, ורואה איך חלק מהם עכשיו, שם ב"עולם החדש", כשאתה עדיין "חופשי". ומתוך זה אתה מסיק על העתיד ורואה את עצמך כבר שם. עם כל הצער שבפירוק המרקם החברתי, טוב שזה כך, שנפרדים. הפירוד הכפוי הזה מאפשר לך להתעסק יותר בך, בעצמך- אחרי שהקדשת זמנן ומרצך ללימודים (טוב, נו- לא כולם...), יש לך את האפשרות והזמן לעשות לעצמך, בטרם "עצמך" יהפוך ל"רכוש צה"ל". וכשתבנה את עצמך לקראת זה, פיזית ונפשית, וכשתעשה את מה שתמיד רצית לעשות, תבוא מלא יותר ושלם יותר ליום הגיוס. סיפקת את עצמך, לפני שלא תוכל לעשות זאת כ"כ בצבא. ימי ראש השנה הם, כפי שכבר נאמר, בורחו הימים אבקש ברכה לשנה החדשה- שגם אם כל אחד ואחד מאיתנו יילך בדרכו שלו, שלפחות נזכה כולנו לניפגש בצומת אחת גדולה בלבבות כל אחד ואחת מאיתנו.
ימים ראשונים של תשס"ו, לא עוד שנה. לפני שלושה חודשים עוד עמדנו כולנו, אני וחבריי, על במה אחת, כבוגרים. עמדנו יחדיו במופע הסיום, ונפרדנו מהבית בו היינו ולמדנו בשנים האחרונות בשירה ומחול, כשמקומם של הצחוק מזה והדמעה מזה לא נפקד. ועכשיו, זהו ראש השנה הראשון שלנו אחרי. שלושה חודשים, שעברו כשלושים שנה- קשרים כל כך טובים עם חברים, שהיינו בטוחים שילוו אותנו עד סוף החיים (או לפחות עד אחרי הצבא) הספיקו כבר להתפוגג, ולהחזיר את שנינו להתייחס זה אל זה כזרים גמורים. המסגרת החברתית שהתקיימה מדי יום ביומו, בתוקף החובה לבוא יום יום לביה"ס, התפרקה. אבל יש נפקא מינא, וברי מזל שזכו לצלוח את התקופה הזו ולהישאר קרובים אלינו. ולכן, אני מתפתה לעיתים לראות את תקופת "בין התיכון לצבא" כמסנן, שעוזר לנו לראות מיהם חברינו הטובים באמת. מי שעבר אותם, יעבור איתנו גם את ההמשך. וכמובן שיש גם "ידידים", שהם לא בדיוק נסבלים, ואז זו הזדמנות נהדרת להיפטר מהם. מה חבל שהם לא היחידים שמתנפנפים מחיינו עם סיום הלימודים. וכשאנחנו לא עם החברים, אנחנו עם עצמנו- עובדים, חיילים או סתם מתבטלים. רק לא לומדים, וזהו החידוש הגדול, האמיתי. פעולה שבוצעה אצלנו אוטומטית, כל כך הרבה שנים, פתאום מופסקת. הרעיון כולו חדש, מרנין, מעניין. אתה מודה לאל שעם הספרים גמרת, ונזכרת איך בתקופה הזו, לפני שנה, שלוש או שבע- עוד ישבת בכיתה ולמדת, ואיך עכשיו לא. אבל ככל שעובר הזמן, הסיפוק מהמציאות החדשה חולף, ומתרגלים לשגרה החדשה. אתה חי אותה, רגיל אליה כ"כ, עד שתקופת הלימודים נראית כה רחוקה, זכרון תלוש, שיש ספק אם אכן היה. אני עכשיו עובד. זוהי השגרה החדשה שלי. למעשה, רק השבוע קלטתי שיצאתי משגרה אחת ונכנסתי לשגרה אחרת. עד אז עדו ראיתי את עצמי ב"חופש", או ליתר דיוק, ב"חופש הגדול גדול גדול". העבודה ממלאת את ימיך, כמו הלימודים, אך לא גוזלת את זמנך הפנוי, כמו הלימודים. אתה מתבאס במוצאי שבתות לחזור לעוד שבוע, כמו בזמן הלימודים, אבל אתה מודה לאל שאתה כבר לא לומד, ואומר לעצמך- שלשם לא היית חוזר. אבל לא רק השגרה שלך משתנה- גם החברים שלך עוברים שינויים, והשינוי הכי גדול הוא, כמובן, המעבר מאזרחות לצבא- יש כאלו, רחמנא ליצלן, שעלו על מדים כבר בשבוע הראשון שלאחר הנשף, יש כאלו שעשו זאת לאחר פרק זמן סביר יותר- חודשיים, שלושה או ארבעה, ויש כאלו שלהם יש (כמעט) את כל הזמן שבעולם- הרי הם יתגייסו בעוד חצי שנה ושנה, בדחיית שירות. במשך הזמן, אתה רואה איך הצבא לוקח ממך עוד חבר ועוד ידידה שלך ומותיר את המרקם החברתי שהיה עד היום ריק, חסר. להבדיל אלפי הבדלות, כמו הלוחמים שמדי שנה מונים עצמם ורואים איך מעת לעת מידלדלות השורות. אתה נאלץ להיפרד מהם לשבועיים או חודשיים, ואז, כשהוא או היא סוף סוף חוזרים, הם שונים לחלוטין- עוטים עליהם את המדים ומספרים, בטון בוטח ומלט נסיון, כאילו להם שנות לחימה רבות, איך צלחו את הטירונות וכמה טוב כבר להיות בבית. והכל, כמובן, מתובל בשפה צה"לית. אם תרצה או לא תרצה, בסוף גם אתה תעבור את זה, וכשתעבור את זה, גם אתה תתנהג כמותם ותדבר כמותם. ותעריך את הבית כמותם. התקופה הזו מיוחדת במינה, כי היא מאפשרת לך להיות בשלושה זמנים במקביל- אתה נזכר איך הייתם אתה וחבריך בעבר, ורואה איך חלק מהם עכשיו, שם ב"עולם החדש", כשאתה עדיין "חופשי". ומתוך זה אתה מסיק על העתיד ורואה את עצמך כבר שם. עם כל הצער שבפירוק המרקם החברתי, טוב שזה כך, שנפרדים. הפירוד הכפוי הזה מאפשר לך להתעסק יותר בך, בעצמך- אחרי שהקדשת זמנן ומרצך ללימודים (טוב, נו- לא כולם...), יש לך את האפשרות והזמן לעשות לעצמך, בטרם "עצמך" יהפוך ל"רכוש צה"ל". וכשתבנה את עצמך לקראת זה, פיזית ונפשית, וכשתעשה את מה שתמיד רצית לעשות, תבוא מלא יותר ושלם יותר ליום הגיוס. סיפקת את עצמך, לפני שלא תוכל לעשות זאת כ"כ בצבא. ימי ראש השנה הם, כפי שכבר נאמר, בורחו הימים אבקש ברכה לשנה החדשה- שגם אם כל אחד ואחד מאיתנו יילך בדרכו שלו, שלפחות נזכה כולנו לניפגש בצומת אחת גדולה בלבבות כל אחד ואחת מאיתנו.
