החיים והגמגום...

[עילום1שם]

החיים והגמגום...

שלום לכם, אני קורא הרבה זמן בפורום שלכם, לפעמים מתחזק, לפעמים קצת מתבאס... אני מקנא פה בסיפורים של אנשים שמצליחים להסתדר עם הגמגום, הלוואי עליי. אני בן 17, אני יודע שאני מגמגם מלידה, ושזה לא יעבור, ואולי כבר השלמתי עם זה. אני גם יודע שאין דרך לטפל בזה... רציתי לדעת איך אתם מתמודדים עם הגמגום... אני חסר ביטחון לחלוטין, אני חושב שיש דברים שאני יכול לעשות, לתרום, לספק את הרצונות, אבל אין לי את האומץ לגשת אליהם... אני מתבייש לדבר בטלפון, אני אפילו לא עונה לטלפון של הבית... אני מתבייש לקבוע שיעורים פרטיים למשל... ועוד לא התחלתי ללמוד נהיגה... כי בטוח תבוא השאלה של ההורים "למה אתה לא מתקשר"... ספרו לי אתם איך אתם מתמודדים עם הגמגום.. אני חושב שהגמגום אצלי הוא קל... יחסית... לא נראה לי שאנשים שמים לב שאני מגמגם.. כשאני בחברה של אנשים שאני אוהב אני מלא ביטחון ואני כמעט ולא מגמגם... אני זוכר את עצמי בתור ילד, אפילו שידעתי שאני מגמגם לא ויתרתי לעצמי, הייתי מרצה מול הכיתה ומול השכבה, ואפילו לא זכור לי שקרה משהו שגרם לי מבוכה... אבל אתם בטוח יודעים איך זה.. גדלים.. מגיעים לחטיבה, הבטחון יורד... הייתי רוצה לשמוע סיפורים שלכם... תודה ויום טוב

 

[לב המאמין]

שלום לך ../images/Emo13.gif וברוך הבא לפורום../images/Emo24.gif

כתבתי זאת בעבר אבל אכתוב שוב

גמגום לרוב מורכב משני דברים והם : חרדה חברתית וגמגום. מה שמפריעה לרוב המגמגמים הוא לא הגמגום אלא הפחד שמישהו ישמע שהם מגמגמים, הפחד לא להצליח להגיד את מה שהם רוצים, הפחד להיתקע, הפחד לקבל תגובות רעות, לא לעמוד בציפיות של אחרים וכו'... וזאת בעצם כבר חרדה חברתית. ברוב המקרים כן (!) אפשר להיפטר מהגמגום. בסופו של דבר הכל בראש שלנו, ולא סתם יש מצבים שאתה מסוגל לדבר בהם עם שטף ששואף ל 100% (לדוגמא כשאתה לבד בבית או עם חברים קרובים). ברגע שנפתרים מהחרדה החברתית למעשה גם הגמגום נחלש בהרבה. ניתן גם בעזרת טכניקות דיבור להגיע לשטף ששואף ל100% אחוז. ככה שבסופו של דבר אפשר לחדול מלגמגם ולהפסיק לפחד מאנשים. כמובן שדרך זאת היא דרך ארוכה ולא קלה... אבל אם תציב לך מטרה אני מאמין שתוכל להגיע לזה. הכי חשוב שלא תוותר, כי אם תוותר אתה תישאר כמו שאתה והמצב רק יחמיר. יש לנו קבוצות הייד פארק בהם אנחנו מתרגלים דיבור ומצבים מלחיצים. אתה מוזמן להתעדכן באתר של אמב"י

'מכשולים הם הדברים שאנחנו רואים כאשר אנחנו מסיטים את עינינו מהמטרה'. בהצלחה

לב.

 

[hairylee]

כפי שכתבת,

זה כנראה לא יעבור. כשאני התחלתי לגמגם, לפני 3 שנים בערך, אני גם נורא התביישתי לעשות דברים כמו לדבר בטלפון או לדבר מול אנשים, והייתי מנסה להמנע מדיבור ולגרום לאנשים להתקשר בשבילי. גם לי יש גמגום קל, שלוקח לאנשים זמן להבחין בו, אם בכלל. האמת היא שאני לא יודע לומר לך איך התחלתי להתגבר על זה, כי גם היום לא התגברתי על זה לחלוטין, אבל מתישהו פשוט הבנתי שזה לא נורא כמו שזה נראה - אם אני אדבר בטלפון ואתקע באיזה מילה או שתיים, או אצטרך לנסח משפט מחדש מול אנשים שמקשיבים, כי כל עוד זה לא באמת חמור - בקושי שמים לב לזה. לאחד המפקדים שלי בקורס (בצבא) היו גם בעיות בדיבור, והיה קורה לו המון שהוא היה חוזר על 2-3 מילים בתחילת משפט איזה 3-4 פעמים עד שהוא היה אומר את המשפט המלא, ואני, בגלל שגם לי יש בעיות בדיבור, הייתי בין היחידים שהבחינו בזה; האחרים פשוט לא שמו לב, כי כשהדיבור הוא יחסית רציף, איזה תקיעה פה ושם היא בקושי מורגשת. וגם אם הגמגום שלך יותר חמור מזה - תנסה להבין שאנשים יהיו מוכנים להקשיב ולתת תשומת לב לעוד כמה שניות בשביל לשמוע את מה שיש לך לומר. העיקר הוא במה שיש לך לומר, לא באיך שאתה אומר את זה... תחשוב על זה

 

[shuky63]

כשאני צריך לקבוע לגבי רמת גמגום

מסוימת אם אפשר לחיות איתה או חיבים לטפל בה אני שואל את עצמי האם אותו אדם יכול להעביר את המסר. לדעתי כשאנשים שומעים אותך הם מנסים להתרכז במסר שאתה מנסה להעביר ועד לרמה מסוימת של גמגום הם פשוט לא שמים לב אליו,ולדעתי זו רמה הרבה יותר גבוהה ממה שרובנו חושבים. אסור להתכחש לזה שמעל רמה מסוימת המאזין מאבד את היכולת להתרכז במסר.אני מדבר על מגמגם שנתקע לעיתים תכופות ל5 שניות ויותר כל פעם.אבל כפי שכתבתי כאן בעבר הטפולים הקימים כיום מסוגלים בהחלט לטפל ברמה כזו של גמגום. אני חושב שעד סוף שנות העשרים שלי היה לי גמגום ברמה שהקשתה עלי להעביר את המסר.לאורך השנים בעקבות התבגרות וטפולים שעברתי זה השתפר וכיום אין לי ספק ביכולת שלי להעביר מסר בברור לסביבה.