החיים בהתגלמותם
שלום לך איזו הרגשה מוזרה... של מחנק, חוסר מפלט ותמימות של חוסר תמימות איך אני מגיע לנקודת ההתחלה שלי עצמי.. שמשם הבטחתי שלא אחזור ולשם אני חוזר בכל סוף שהוא התחלה אבל דומה מאד אני מת לצעוק אבל מתבייש שישמעו...כמה באמת ריק יש לי בעולם שלי אני רוצה לגמור הכל אבל לא באמת לסיים מבלי לסיים רוצה רק לנוח ולחייך הכל התחיל מהסוף הקודם..גם שם היה רק רע..ועצוב ולבד ומנוכר ואפור מעורב ורק רציתי אותך קרן האור החמימה שלי והרי קיררנו אותה ביחד קררנו את האווירה והבאנו עלינו את החורף בהתגלמותו..וקר נורא ולבד מאד וחסר כל כוח להמשיך לקפוא אבוד, אבוד, אבוד כשנולדתי, נולדתי מת קליני וכל חיי אני ממשיך את אותו המוות רק בצורות של כאילו שמחה אמיתית אבל בפנים כל חיי כנראה אני מת מת, בלי כלום בלי אבא ואמא ואחים ואחיות ותקווה תמיד אמרו עלי שאני שורד...כמו חתול שחור...שחור אולי ושורד תלוי מהמתבוננן אני שורד בכדי לחיות ממפלה למפלה וכיצד אוכל שלא לדעת לשרוד...אך לעולם לא אחיה באמת...כמו כולנו.. דפקתי לי את הלימודים לעת עתה ודפקנו לנו את האהבה ונדפק לי הבית שמעולם לא היה בית אלא כסא מפלט לחיים העלובים שלי וכנראה כמו של כולם תמיד חשבתי שיש לי מזל ותמיד פחדתי מהמזל שכן אני יפה ויש לי חיוך וגומות ושיניים מסודרות אבל לחייך כאילו זה לא חוכמה כל ילד יודע לחייך גם כשאיננו מעוניין בכך...בכאילו...לחקות את המאושרים באמת עכשיו התחנה הבאה שלי זה לשחרר את הכאב שלי החוצה במכתב האמיתי שלי בכדי להרגיש שיש מישהו אחד בעולם שמבין אותי באמת ..כאילו שאני יבין את עצמי..אבל האמת היא שההרגשה כאילו שאני אבין את עצמי היא בדייה שכן אין לי חבר אמת או חברה אמיתית ולצערי גם אני לא מבין את עצמי אני לא ילד ואת גיל ההתבגרות עברתי כמו כולם..אני יודע ששם איפשהו אני אהיה הרבה יותר מאושר ..אך גם אדע שאיפושהו שם גם אחזור לאותה נקודה בה התחלתי לדעוך ולהתפרק ולהיות לבד...הכל מחזורי כמו גלגל ענק פעם למעלה ופעם למטה...וחוזר על עצמו בלי סוף ...אז מה הסוף הוא..שקט? או מוות שהוא שקט בפני עצמו? אמא שלי היא הבן אדם הכי עלוב והכי אגואיסט שאני הכרתי כל ימי חיי...הלוואי עלי אמא שהיא חברה ושהיא אמא ושהיא אמא חברה ואבא שהוא חבר וגבר אמיתי שכל מה שיעשו יהיה לברך על הילדים שנולדו להם ולטפח ולגדל ולנטוע בנו את נסיונם העשיר...ואיזה שחור וריק זה לגלות שאלו דווקא יהיו אלו שמתבאסים שנולדת ויגידו לך ברגע של עצבים חבל שנולדת או אתה שטן..ואינני שטן ואינני אגואיסט אני רק אחד שרוצה את מה שמגיע לו וזה להיות אוהב ונאהב בכל הרמות ובכל הצורות ולהרגיש קרן אור אחת חמה ואמיתית מעניין אם עוד שנתיים אני יקרא את המכתב שלי וגם אז הכל יהיה רלוונטי או שאצליח הפעם להתחמק מהגלגל ולעבור למתקן של רכבת ההרים..הכל טס לי במהירות הכל יסתובב לי הכל יעלה והכל יירד והכל יהיה כל כך מהר שוודאי לא ארגיש כלום...אבל כנראה שסבל איטי בגלגל ענק עדיף מסבל מהיר של רכבת הרים" אתה יודע במה הכל שונה היום מפעם? שפשוט למדתי על בשרי סוף סוף לאהוב אמיתי אבל פישלתי והאמת הפכה לאכזבה...אתה שם ואני פה ושנינו לבד זו הרי לא אהבה ..איפה אתה שצריך אותך ואיפה אני הייתי כשאתה היית צריך? אני מבקש סליחה מכולנו על הטעיות הרבות והקצרים שנגרמו בעזרתי ובעזרת כולכם...אנחנו הופכים את היום הגרוע למחר על חשבון האתמול מגיע לך לחשוב לבד ומגיע לך לנסות אבל הפחד שלי הוא שתתנסה כמוני ותפגע ועוד יותר וגרוע יותר שכבר אז לא תיהיה שם איתי אבל מעולם לא באמת היית כי מעולם לא נהיה בעתיד מסתבר אין לי כוח ואין לי עניין אני רוצה לברוח מפה איתך או בלעדייך אבל מפחד ממה שכבר יגיע בהמשך.. אני לבד כולנו בעצם לבד רגע של כנות אמיתית, רגע יקר ובודד שרק לעצמי אוכל לספר אבל גם בעצמי לא אוכל להבין בכדי לפתור אני
שלום לך איזו הרגשה מוזרה... של מחנק, חוסר מפלט ותמימות של חוסר תמימות איך אני מגיע לנקודת ההתחלה שלי עצמי.. שמשם הבטחתי שלא אחזור ולשם אני חוזר בכל סוף שהוא התחלה אבל דומה מאד אני מת לצעוק אבל מתבייש שישמעו...כמה באמת ריק יש לי בעולם שלי אני רוצה לגמור הכל אבל לא באמת לסיים מבלי לסיים רוצה רק לנוח ולחייך הכל התחיל מהסוף הקודם..גם שם היה רק רע..ועצוב ולבד ומנוכר ואפור מעורב ורק רציתי אותך קרן האור החמימה שלי והרי קיררנו אותה ביחד קררנו את האווירה והבאנו עלינו את החורף בהתגלמותו..וקר נורא ולבד מאד וחסר כל כוח להמשיך לקפוא אבוד, אבוד, אבוד כשנולדתי, נולדתי מת קליני וכל חיי אני ממשיך את אותו המוות רק בצורות של כאילו שמחה אמיתית אבל בפנים כל חיי כנראה אני מת מת, בלי כלום בלי אבא ואמא ואחים ואחיות ותקווה תמיד אמרו עלי שאני שורד...כמו חתול שחור...שחור אולי ושורד תלוי מהמתבוננן אני שורד בכדי לחיות ממפלה למפלה וכיצד אוכל שלא לדעת לשרוד...אך לעולם לא אחיה באמת...כמו כולנו.. דפקתי לי את הלימודים לעת עתה ודפקנו לנו את האהבה ונדפק לי הבית שמעולם לא היה בית אלא כסא מפלט לחיים העלובים שלי וכנראה כמו של כולם תמיד חשבתי שיש לי מזל ותמיד פחדתי מהמזל שכן אני יפה ויש לי חיוך וגומות ושיניים מסודרות אבל לחייך כאילו זה לא חוכמה כל ילד יודע לחייך גם כשאיננו מעוניין בכך...בכאילו...לחקות את המאושרים באמת עכשיו התחנה הבאה שלי זה לשחרר את הכאב שלי החוצה במכתב האמיתי שלי בכדי להרגיש שיש מישהו אחד בעולם שמבין אותי באמת ..כאילו שאני יבין את עצמי..אבל האמת היא שההרגשה כאילו שאני אבין את עצמי היא בדייה שכן אין לי חבר אמת או חברה אמיתית ולצערי גם אני לא מבין את עצמי אני לא ילד ואת גיל ההתבגרות עברתי כמו כולם..אני יודע ששם איפשהו אני אהיה הרבה יותר מאושר ..אך גם אדע שאיפושהו שם גם אחזור לאותה נקודה בה התחלתי לדעוך ולהתפרק ולהיות לבד...הכל מחזורי כמו גלגל ענק פעם למעלה ופעם למטה...וחוזר על עצמו בלי סוף ...אז מה הסוף הוא..שקט? או מוות שהוא שקט בפני עצמו? אמא שלי היא הבן אדם הכי עלוב והכי אגואיסט שאני הכרתי כל ימי חיי...הלוואי עלי אמא שהיא חברה ושהיא אמא ושהיא אמא חברה ואבא שהוא חבר וגבר אמיתי שכל מה שיעשו יהיה לברך על הילדים שנולדו להם ולטפח ולגדל ולנטוע בנו את נסיונם העשיר...ואיזה שחור וריק זה לגלות שאלו דווקא יהיו אלו שמתבאסים שנולדת ויגידו לך ברגע של עצבים חבל שנולדת או אתה שטן..ואינני שטן ואינני אגואיסט אני רק אחד שרוצה את מה שמגיע לו וזה להיות אוהב ונאהב בכל הרמות ובכל הצורות ולהרגיש קרן אור אחת חמה ואמיתית מעניין אם עוד שנתיים אני יקרא את המכתב שלי וגם אז הכל יהיה רלוונטי או שאצליח הפעם להתחמק מהגלגל ולעבור למתקן של רכבת ההרים..הכל טס לי במהירות הכל יסתובב לי הכל יעלה והכל יירד והכל יהיה כל כך מהר שוודאי לא ארגיש כלום...אבל כנראה שסבל איטי בגלגל ענק עדיף מסבל מהיר של רכבת הרים" אתה יודע במה הכל שונה היום מפעם? שפשוט למדתי על בשרי סוף סוף לאהוב אמיתי אבל פישלתי והאמת הפכה לאכזבה...אתה שם ואני פה ושנינו לבד זו הרי לא אהבה ..איפה אתה שצריך אותך ואיפה אני הייתי כשאתה היית צריך? אני מבקש סליחה מכולנו על הטעיות הרבות והקצרים שנגרמו בעזרתי ובעזרת כולכם...אנחנו הופכים את היום הגרוע למחר על חשבון האתמול מגיע לך לחשוב לבד ומגיע לך לנסות אבל הפחד שלי הוא שתתנסה כמוני ותפגע ועוד יותר וגרוע יותר שכבר אז לא תיהיה שם איתי אבל מעולם לא באמת היית כי מעולם לא נהיה בעתיד מסתבר אין לי כוח ואין לי עניין אני רוצה לברוח מפה איתך או בלעדייך אבל מפחד ממה שכבר יגיע בהמשך.. אני לבד כולנו בעצם לבד רגע של כנות אמיתית, רגע יקר ובודד שרק לעצמי אוכל לספר אבל גם בעצמי לא אוכל להבין בכדי לפתור אני