החופים הם שלנו!
חופים הם לפעמים געגועים לכסף יום חמישי, 6 במאי 2004, 10:23 מאת: ליאת גולן, מערכת וואלה! ליאת גולן מסבירה לכם שאתם לא חייבים לשלם עבור הזכות האלמנטרית ללכת על חוף הים בשקיעה מדינתו הקטנטונת עמוסה בהתמודדויות, במשברים ובמצוקות: המצב הביטחוני, הפערים הכלכליים שהולכים וגדלים, ולצערנו הרשימה עוד ארוכה. נחמה קטנה יש לנו: ישראל התברכה בקו חוף יפהפה, ומה נותר לאזרח הקטן התשוש מתלאות היום מלבד ללכת לשפת הים, לשמוע את רחש הגלים, להתפעל מהשקיעה ולהרגיש, ולו לרגע, שגם הוא חי במדינה שנעים לחיות בה. נשמע פשוט? נשמע הוגן? אחרי הכל צבא עושים, מיסים משלמים, לפחות שתהיה לנו קצת שלווה על שפת הים. אלא שבמדינתנו רבת המאבקים, מאמינים, ככל הנראה, בחוסנו של האזרח ובאימרה "מה שלא הורג מחשל". אחרי הכל, מה הוא עוד מאבק קטן, אולי שניים או יותר, בדרך לשלווה המבוקשת. וכך, בבואו לחופים רבים נתקל האזרח הקטן בגדר המלווה בדרישת תשלום. על שום מה התשלום? איך נקבע הסכום? לא ברור. בחופים מסוימים, כגון חוף דור שבתחומי המועצה האיזורית כרמל, התשלום הינו 22 שקלים לאדם (ללא אבחנה בין מבוגר לילד). משפחה ממוצעת תשלם אם כן יותר ממאה שקלים רק עבור הזכות להיכנס לחוף הים. לאורך הכינרת עולה הכניסה לחופים רבים כשישים שקלים לכל רכב פרטי, ללא אבחנה בין מי שנכנס לכל היום או רק לשעה קלה להשתכשך במים. למען הדיוק דמי הכניסה לרכב מוגדרים כדמי תשלום לחנייה, אלא מה? שבמרבית החופים לא ניתן לחנות במקום אחר מבלי שרכבך יגרר, כך שבפועל מדובר בדמי כניסה לכל דבר. מה אומר החוק? שנכסי הטבע, כולל שפת הים, הם נכסי ציבור וכשמם כן הם, שייכים לנו - הציבור. החוק מאפשר אמנם גביית תשלום, אך רק עבור שירותים נוספים הניתנים מעבר לארבעת השירותים הבאים: שירותי הצלה, ניקיון, מים לשתייה ושירותים – שאת כולם מחויבת הרשות המקומית לספק בחינם. כמו כן, גביית דמי כניסה לחוף אפשרית רק במידה וחלק סביר מאותו חוף פתוח ללא תשלום. אולם רשויות מקומיות רבות מעדיפות להתעשר על חשבון הציבור. הן יכולות כמובן לספק לאזרח את השירותים אותם הן מחוייבות לספק בחינם, ולגבות תשלום רק לכיסוי הוצאות מתן שירותים נוספים, התנהלות שהיתה מאפשרת כניסה לחוף הים בחינם או בתשלום סימלי בלבד. אך במקום זאת הן מעבירות את ניהול החוף, תמורת תשלום ושלא כדין, לגופים עסקיים. אלא שבמקרה זה העסקים נעשים ברכוש השייך לכולנו, והרווח מושג, בין היתר, על ידי גביית דמי כניסה גבוהים עבור כניסה אליו. ח ו ף ה י ם א י נ ו ע ס ק. הוא נכס ציבורי השייך לכלל הציבור, עשיר כעני. לכולנו אותה זכות להלך לאורכו ולהשתכשך במימיו. אז למה לא מפקחים על הרשויות? משרד הפנים אמור לפקח על גובה המחירים הנגבים בחופים ועל השירותים הנגבים בגינם. בפועל, נראה שלא כך הדבר. במשך כשנה לא נענות באופן ענייני פניותיה החוזרות ונשנות של החברה להגנת הטבע למפקח על החופים במשרד הפנים, בבקשה לקבל את רשימת הקריטריונים לפיהם מורשות הרשויות המקומיות לגבות דמי כניסה לחופים. בחזרה לאזרח, נניח שעבר את משוכת התשלום וחשב שבזאת קנה את זכותו לנשום אוויר ים ולהלך לאורך החוף. גם מחשבה זו בטעות יסודה. הרי תמיד יש מי שמוכן לשלם יותר. וברגע שחוף הים נתפס כעסק הרי שככל עסק, הכסף מדבר. והנה, מסתבר שבחלקים מחוף הים במקום חול נבנו משטחים מרוצפים קבועים, ומבני שירות אחרים, שגדרות סוגרות חלק נרחב מחוף הים עד קו המים והאזרח הקטן מתבקש לפנות שטח זה לטובת חברה פרטית, או אדם פרטי, ששילמו יותר ממנו עבור סגירת חלק מהחוף לקיום אירוע פרטי. אם אין חתונה או מסיבת חברה, ייתכן ואירועים מסחרי, דוגמת פסטיבל בומבמלה או מופע הסיום של "כוכב נולד" (שני אירועים משמחים לכשעצמם, אך בעייתיים בהתנהלותם הסביבתית) אחראים לסגירת חלק נרחב מן החוף. היום פסטיבל, מחר זה יכול להיות תערוכת מכוניות; היום אירועים מסחריים בחגים, בשנה הבאה כל יום יכול להיות "אירוע מיוחד" או חתונה עליזה. אם חשבת לעשות הליכה לאורך קו המים, כדאי שתחשוב שנית, היות וגדרות ושומרים מונעים את המעבר - הרי זה מפריע לקהל המוזמנים או לבעלי הכרטיסים. היום חלק מהגדרות עדיין זמניות, אך אם תימשך מגמה זו של השכרת החוף למרבה במחיר יש להניח שחלק מהגדרות יהפכו למוצג קבוע. וזו רק חלק מהתמונה. הבנייה הבלתי חוקית המשתלטת על חוף הים, שלא זו בלבד שאינה נהרסת ע"י הרשויות, היא אף מקבלת מהן במקרים רבים הכשר בדיעבד; מעט הדיונות הבתוליות שנותרו נהרסות בשל אי אכיפת החוק האוסר על נסיעת רכבים בחוף ובשל גניבות חול; מפרץ אילת התרוקן כבר מהשוניות והמרינות הרבות הנבנות ללא הצדקה ומצמצמות את רוחב רצועת החוף. נשמע עגום ומייאש? אולי. אלא שכאן נכנסת לתמונה אותה רוח מאבק שאם אנחנו רוצים או לא היא חלק מאתנו, לפחות לעת עתה. חבל שגם חוף הים, המפלט האידיאלי ממאבקינו האחרים הופך בעצמו לזירה, אך אם לא נשמיע את קולנו כעת, הן בזירה המשפטית והן בזירה הציבורית, בקרוב כבר לא יישאר על מה להיאבק. אם נדבוק באדישותנו, כשנרצה חוף שקט ושליו נצטרך להרחיק עד תאילנד. ארצנו הקטנטונת התברכה בחופים יפהפיים. הם שייכים לכולנו. אם מי שנועד לשמור עליהם עבורנו מתרשל בתפקידו, חובה שנזכיר לו את אחריותו. זו האחריות של כולנו. עו"ד ליאת גולן מנחה בתוכנית לצדק סביבתי, אוניברסיטת תל אביב
חופים הם לפעמים געגועים לכסף יום חמישי, 6 במאי 2004, 10:23 מאת: ליאת גולן, מערכת וואלה! ליאת גולן מסבירה לכם שאתם לא חייבים לשלם עבור הזכות האלמנטרית ללכת על חוף הים בשקיעה מדינתו הקטנטונת עמוסה בהתמודדויות, במשברים ובמצוקות: המצב הביטחוני, הפערים הכלכליים שהולכים וגדלים, ולצערנו הרשימה עוד ארוכה. נחמה קטנה יש לנו: ישראל התברכה בקו חוף יפהפה, ומה נותר לאזרח הקטן התשוש מתלאות היום מלבד ללכת לשפת הים, לשמוע את רחש הגלים, להתפעל מהשקיעה ולהרגיש, ולו לרגע, שגם הוא חי במדינה שנעים לחיות בה. נשמע פשוט? נשמע הוגן? אחרי הכל צבא עושים, מיסים משלמים, לפחות שתהיה לנו קצת שלווה על שפת הים. אלא שבמדינתנו רבת המאבקים, מאמינים, ככל הנראה, בחוסנו של האזרח ובאימרה "מה שלא הורג מחשל". אחרי הכל, מה הוא עוד מאבק קטן, אולי שניים או יותר, בדרך לשלווה המבוקשת. וכך, בבואו לחופים רבים נתקל האזרח הקטן בגדר המלווה בדרישת תשלום. על שום מה התשלום? איך נקבע הסכום? לא ברור. בחופים מסוימים, כגון חוף דור שבתחומי המועצה האיזורית כרמל, התשלום הינו 22 שקלים לאדם (ללא אבחנה בין מבוגר לילד). משפחה ממוצעת תשלם אם כן יותר ממאה שקלים רק עבור הזכות להיכנס לחוף הים. לאורך הכינרת עולה הכניסה לחופים רבים כשישים שקלים לכל רכב פרטי, ללא אבחנה בין מי שנכנס לכל היום או רק לשעה קלה להשתכשך במים. למען הדיוק דמי הכניסה לרכב מוגדרים כדמי תשלום לחנייה, אלא מה? שבמרבית החופים לא ניתן לחנות במקום אחר מבלי שרכבך יגרר, כך שבפועל מדובר בדמי כניסה לכל דבר. מה אומר החוק? שנכסי הטבע, כולל שפת הים, הם נכסי ציבור וכשמם כן הם, שייכים לנו - הציבור. החוק מאפשר אמנם גביית תשלום, אך רק עבור שירותים נוספים הניתנים מעבר לארבעת השירותים הבאים: שירותי הצלה, ניקיון, מים לשתייה ושירותים – שאת כולם מחויבת הרשות המקומית לספק בחינם. כמו כן, גביית דמי כניסה לחוף אפשרית רק במידה וחלק סביר מאותו חוף פתוח ללא תשלום. אולם רשויות מקומיות רבות מעדיפות להתעשר על חשבון הציבור. הן יכולות כמובן לספק לאזרח את השירותים אותם הן מחוייבות לספק בחינם, ולגבות תשלום רק לכיסוי הוצאות מתן שירותים נוספים, התנהלות שהיתה מאפשרת כניסה לחוף הים בחינם או בתשלום סימלי בלבד. אך במקום זאת הן מעבירות את ניהול החוף, תמורת תשלום ושלא כדין, לגופים עסקיים. אלא שבמקרה זה העסקים נעשים ברכוש השייך לכולנו, והרווח מושג, בין היתר, על ידי גביית דמי כניסה גבוהים עבור כניסה אליו. ח ו ף ה י ם א י נ ו ע ס ק. הוא נכס ציבורי השייך לכלל הציבור, עשיר כעני. לכולנו אותה זכות להלך לאורכו ולהשתכשך במימיו. אז למה לא מפקחים על הרשויות? משרד הפנים אמור לפקח על גובה המחירים הנגבים בחופים ועל השירותים הנגבים בגינם. בפועל, נראה שלא כך הדבר. במשך כשנה לא נענות באופן ענייני פניותיה החוזרות ונשנות של החברה להגנת הטבע למפקח על החופים במשרד הפנים, בבקשה לקבל את רשימת הקריטריונים לפיהם מורשות הרשויות המקומיות לגבות דמי כניסה לחופים. בחזרה לאזרח, נניח שעבר את משוכת התשלום וחשב שבזאת קנה את זכותו לנשום אוויר ים ולהלך לאורך החוף. גם מחשבה זו בטעות יסודה. הרי תמיד יש מי שמוכן לשלם יותר. וברגע שחוף הים נתפס כעסק הרי שככל עסק, הכסף מדבר. והנה, מסתבר שבחלקים מחוף הים במקום חול נבנו משטחים מרוצפים קבועים, ומבני שירות אחרים, שגדרות סוגרות חלק נרחב מחוף הים עד קו המים והאזרח הקטן מתבקש לפנות שטח זה לטובת חברה פרטית, או אדם פרטי, ששילמו יותר ממנו עבור סגירת חלק מהחוף לקיום אירוע פרטי. אם אין חתונה או מסיבת חברה, ייתכן ואירועים מסחרי, דוגמת פסטיבל בומבמלה או מופע הסיום של "כוכב נולד" (שני אירועים משמחים לכשעצמם, אך בעייתיים בהתנהלותם הסביבתית) אחראים לסגירת חלק נרחב מן החוף. היום פסטיבל, מחר זה יכול להיות תערוכת מכוניות; היום אירועים מסחריים בחגים, בשנה הבאה כל יום יכול להיות "אירוע מיוחד" או חתונה עליזה. אם חשבת לעשות הליכה לאורך קו המים, כדאי שתחשוב שנית, היות וגדרות ושומרים מונעים את המעבר - הרי זה מפריע לקהל המוזמנים או לבעלי הכרטיסים. היום חלק מהגדרות עדיין זמניות, אך אם תימשך מגמה זו של השכרת החוף למרבה במחיר יש להניח שחלק מהגדרות יהפכו למוצג קבוע. וזו רק חלק מהתמונה. הבנייה הבלתי חוקית המשתלטת על חוף הים, שלא זו בלבד שאינה נהרסת ע"י הרשויות, היא אף מקבלת מהן במקרים רבים הכשר בדיעבד; מעט הדיונות הבתוליות שנותרו נהרסות בשל אי אכיפת החוק האוסר על נסיעת רכבים בחוף ובשל גניבות חול; מפרץ אילת התרוקן כבר מהשוניות והמרינות הרבות הנבנות ללא הצדקה ומצמצמות את רוחב רצועת החוף. נשמע עגום ומייאש? אולי. אלא שכאן נכנסת לתמונה אותה רוח מאבק שאם אנחנו רוצים או לא היא חלק מאתנו, לפחות לעת עתה. חבל שגם חוף הים, המפלט האידיאלי ממאבקינו האחרים הופך בעצמו לזירה, אך אם לא נשמיע את קולנו כעת, הן בזירה המשפטית והן בזירה הציבורית, בקרוב כבר לא יישאר על מה להיאבק. אם נדבוק באדישותנו, כשנרצה חוף שקט ושליו נצטרך להרחיק עד תאילנד. ארצנו הקטנטונת התברכה בחופים יפהפיים. הם שייכים לכולנו. אם מי שנועד לשמור עליהם עבורנו מתרשל בתפקידו, חובה שנזכיר לו את אחריותו. זו האחריות של כולנו. עו"ד ליאת גולן מנחה בתוכנית לצדק סביבתי, אוניברסיטת תל אביב
