החוף החסר../images/Emo182.gif
החוף החסר או – "מי שמצליח לספור כל חור, שוכח את הרשת" כמו גל שנודד בימים לנצח, ואינו מוצא חוף, שעליו סוף סוף, יוכל להשבר כך אתה, נודד בתוך חייך, מחפש אחר משמעות, מחפש את החוף החסר לנדודים האלה בתוך עצמך אינך מוצא פשר, ובפנים הכל נשרף ובוער מן ריקנות של תמיד, שאינה ניתנת להבנה, ולמרות זאת אתה שב וחוקר כמו משוט המפלח את המים, כך מחשבותיך מפלחות את נפשך, אך אתה ממשיך וחותר הופך את עצמך, את נשמתך, מבקש את התשובה שאם תתגלה – הכל ייפתר כך אתה רץ במירוץ החיים, את ימיך מבזבז לריק, ממשיך ורץ, ממשיך ודוהר וסביבתך מתריעה בפניך- "אתה רץ מהר מידי, הבט לצדדים, הזהר!" ובתוך סבך הסבל, פותר עצמך מלהתמודד, חושב שאולי מחר, יגיע יום אחר, והכל יסתדר. בכל פעם שנדלק כוכב בשמיים, אתה נמלא תקווה ומרץ, את פיך פוער אינך נח לרגע, ממשיך לנוע בים החיים, כל כך ממהר נלחם במחשבותיך, נושך, צורח, בועט, אתה לא עוצר כך, נחוש בדעתך, ממשיך לנדוד כמו הגל ודבר אינו עוזר וברגע ייאוש, פונה אל האל, ושואל: "מדוע אני נסחף כבר נצח בתוך ים סוער? איש אינו מבין, ואני כל כך זקוק למגע, ולפעמים... לפעמים זה דוקר! והכאב הזה, והפחד, וחוסר הבנת עצמי והעולם, זה רק הולך ומתגבר. ורגעי הבדידות והריקנות הנוראה, למה אני שונה כל כך מכל בן אדם אחר?" ובתוך סבך הסבל, פותר עצמך מלהתמודד, חושב שאולי מחר, יגיע יום אחר, והכל יסתדר. וכך, לאט לאט, נמסות שנותיך היפות, ולפתע אתה מוצא עצמך חלש וחיוור אתה עייף, כפוף, מתוסכל, טובע בתוך העתיד שלדבריך: "מישהו אחר צייר" כל השאר לא חשוב לך עכשיו, מלבד הזכרונות, אותם אתה נוצר ושומר משכנע את סביבתך שאצלך "הכל בסדר, הרי בסוף הכל עובר" אך בפנים הדמעות מציפות, לא נותנות מנוח, לא מניחות להשתחרר מכיוון שעכשיו אתה כואב את השנים המבוזבזות, מכיוון שעכשיו אתה מצטער ושוב מוצא עצמך מעמיד פנים, מזייף חיוכים, משקר ושוב מתחמק, לא מקשיב ללבך, מאמין לשקרים שאתה עצמך מספר ובתוך סבך הסבל, אתה פותר את עצמך מלחיות ושום דבר, יקירי, כבר לא יסתדר. (אולי בחיים הבאים, בשיעור אחר).
החוף החסר או – "מי שמצליח לספור כל חור, שוכח את הרשת" כמו גל שנודד בימים לנצח, ואינו מוצא חוף, שעליו סוף סוף, יוכל להשבר כך אתה, נודד בתוך חייך, מחפש אחר משמעות, מחפש את החוף החסר לנדודים האלה בתוך עצמך אינך מוצא פשר, ובפנים הכל נשרף ובוער מן ריקנות של תמיד, שאינה ניתנת להבנה, ולמרות זאת אתה שב וחוקר כמו משוט המפלח את המים, כך מחשבותיך מפלחות את נפשך, אך אתה ממשיך וחותר הופך את עצמך, את נשמתך, מבקש את התשובה שאם תתגלה – הכל ייפתר כך אתה רץ במירוץ החיים, את ימיך מבזבז לריק, ממשיך ורץ, ממשיך ודוהר וסביבתך מתריעה בפניך- "אתה רץ מהר מידי, הבט לצדדים, הזהר!" ובתוך סבך הסבל, פותר עצמך מלהתמודד, חושב שאולי מחר, יגיע יום אחר, והכל יסתדר. בכל פעם שנדלק כוכב בשמיים, אתה נמלא תקווה ומרץ, את פיך פוער אינך נח לרגע, ממשיך לנוע בים החיים, כל כך ממהר נלחם במחשבותיך, נושך, צורח, בועט, אתה לא עוצר כך, נחוש בדעתך, ממשיך לנדוד כמו הגל ודבר אינו עוזר וברגע ייאוש, פונה אל האל, ושואל: "מדוע אני נסחף כבר נצח בתוך ים סוער? איש אינו מבין, ואני כל כך זקוק למגע, ולפעמים... לפעמים זה דוקר! והכאב הזה, והפחד, וחוסר הבנת עצמי והעולם, זה רק הולך ומתגבר. ורגעי הבדידות והריקנות הנוראה, למה אני שונה כל כך מכל בן אדם אחר?" ובתוך סבך הסבל, פותר עצמך מלהתמודד, חושב שאולי מחר, יגיע יום אחר, והכל יסתדר. וכך, לאט לאט, נמסות שנותיך היפות, ולפתע אתה מוצא עצמך חלש וחיוור אתה עייף, כפוף, מתוסכל, טובע בתוך העתיד שלדבריך: "מישהו אחר צייר" כל השאר לא חשוב לך עכשיו, מלבד הזכרונות, אותם אתה נוצר ושומר משכנע את סביבתך שאצלך "הכל בסדר, הרי בסוף הכל עובר" אך בפנים הדמעות מציפות, לא נותנות מנוח, לא מניחות להשתחרר מכיוון שעכשיו אתה כואב את השנים המבוזבזות, מכיוון שעכשיו אתה מצטער ושוב מוצא עצמך מעמיד פנים, מזייף חיוכים, משקר ושוב מתחמק, לא מקשיב ללבך, מאמין לשקרים שאתה עצמך מספר ובתוך סבך הסבל, אתה פותר את עצמך מלחיות ושום דבר, יקירי, כבר לא יסתדר. (אולי בחיים הבאים, בשיעור אחר).