החולה הבריאה
אני לא מספיק חולה, אני לא לגמרי בריאה,
אני סוכנת כפולה. בעולם הבריאים אני חשה שונות כי אני חולה,
בעולם המתמודדים אני חשה שונות כי אני נראית בריאה.
לאן אני שייכת?
שלום, קוראים לי א', סוכנת כפולה.
אני חולה במחלת נפש מגיל 16 וזה לא יעבור לעולם.
בשביל בעלי, יש לי קשיים רגשיים שקוראים להם מחלה
ולכן הם לא ניתנים לשינוי. בשביל חבריי הקרובים שבפניהם
"נחשפתי", אני חולה שצריך לדאוג שלא תתפרק.
בשביל הפסיכיאטר שמטפל בי,
אני חולה. בשביל הפסיכולוגית שלי, אני לא ממש יודעת
כי היא לא אוהבת הגדרות.
אבל, בשביל הוריי אני בריאה, בשביל הצוות
שעובד עימי אני בריאה, בשביל האנשים עם המגבלה
הפסיכיאטרית שאותם אני מלווה בתהליך השיקומי,
אני בריאה.
סביר להניח שגם חלק נכבד מהמתמודדים כמוני
לא מגדיר אותי כחולה.
אני לא מספיק חולה, אני לא לגמרי בריאה, אני סוכנת כפולה.
בעולם הבריאים אני חשה שונות כי אני חולה,
בעולם המתמודדים אני חשה שונות כי אני נראית בריאה.
לאן אני שייכת?
להיות חולה במחלת נפש ולהיראות נורמלית לחלוטין כלפי חוץ,
זה מצב מסובך.
אני עובדת בתחום השיקום הפסיכיאטרי כאשת מקצוע שנים רבות.
הקולגות והמנהלים שלי מעריכים מאוד את עבודתי
אך יודעים שאני עוף מוזר.
אני עובדת די טובה, רק שאני שונה בהתנהגות שלי,
בתקשורת שלי, בקשר שלי עם המתמודדים.
אני שומרת סוד נורא בתוכי וכל הזמן עומדת על המשמר.
מהיום שבו התחלתי לעבוד בשיקום, חשתי שמצאתי את מקומי
בין המתמודדים.
היה לי נוח יותר איתם מאשר עם שאר הצוות,
היה לי קל לתקשר איתם, יצרתי איתם קשר בקלות,
היה חיבור אמיתי שאין לי בדרך כלל עם הבריות.
לא היו לי עכבות וחששות כמו באינטראקציה בינאישית
נורמטיבית. איתם יכולתי להיות אני האמיתית,
זו שיש בה גם מרכיבים של מחלה.
בעיניהם, מעולם לא הייתי מוזרה,
מקסימום קצת יותר דומה להם.
מה שהנחה אותי בקשר איתם ובעבודה השיקומית,
זה שאנחנו לא שונים.
הרבה מטפלים אומרים שהם מאמינים שהם לא שונים
מהמטופלים שלהם, כי הבסיס המשותף הוא שכולנו בני אדם,
וזה נכון. אבל פעמים רבות זו אמירה של מס שפתיים,
נכונה פוליטית ורצויה למטפל טוב.
אלא שהמתמודד שעומד מולך מרגיש אם זה אמיתי או לא.
אני באמת לא שונה מהם, גם אני חולה.
אני חיה עם מחלה שיכולה להוביל אותי לאשפוז,
אני נעזרת בתרופות, בפסיכיאטר ובפסיכולוגית,
אני חווה עליות וירידות ואין לי תמיד שליטה על זה.
אני לא מצליחה לעשות דברים שחשובים לי ואני חוששת
מתי יבוא ההתקף הבא.
נקודת המוצא הזו גורמת לי, מצד אחד, להתייחס
אליהם כאל שווים לי, בכבוד, ברגישות, לעשות איתם
מה שהייתי רוצה שיעשו איתי, ללא פשרות.
מצד שני, אני מצפה שיצליחו כמו שאני הצלחתי.
אני מסוגלת באמת להתכוון כשאני אומרת, "אם
אני מסוגלת - גם אתה מסוגל". והוא לא מבין אותי,
"הרי אנחנו כל כך שונים, את בריאה ואני חולה".
אלו האיכויות שאני מביאה באינטראקציה עם מטופלים
שכולם ויתרו עליהם ואני לא מסוגלת לוותר. כי לוותר עליהם,
זה לוותר עלי.
אני מאמינה ויש לי תקווה גם כשלהם כבר פחות.
אני שם בשבילם תמיד, מקבלת, מבינה, רואה את הכוחות
ואת התקווה, כי אני לא יכולה אחרת.
המאבק שלי על אנשים שמזמן כבר ויתרו עליהם ברמה זו או
אחרת הוא פנימי, מאבק על עצמי, ולכן אני כל כך עיקשת.
האנשים שאני מלווה מרגישים שאכפת לי באמת
ואז גם להם אכפת קצת יותר. וכשאכפת להם, הם רוצים,
הם מעיזים והם בהחלט מצליחים בדרכם לעשות למען עצמם
את השינוי הראוי לשיפור בתחושתם האישית.
בין שמירת גבולות להפרדה שלא קיימת לכאורה,
כל זה עושה אותי אשת שיקום ראויה.
בפועל, זה בעיקר מושך אש: אני לא מסוגלת לוותר גם כשנראה
שהכל אבוד. אני מנהלת מלחמות גם בתחנות רוח
כי אי אפשר אחרת ומקבלת הרבה מאוד תגובות קשות על כך.
למערכת קשה איתי, אני נודניקית, נאבקת, רואה את האדם
המיוחד שיושב מולי, שחשוב יותר מכל, יותר מהמערכת וגם יותר ממני. בגלל השילוב של המקום הפנימי שמוביל אותי ומעניק לי כוחות בלתי רגילים
והקושי שלי באינטראקציה חברתית, אני שורפת את עצמי
כדמות סמכותית-מערכתית
במערכת, לרוב, לא ממש מחבבים אותי. לעתים מתרגלים אלי,
לעתים מעריכים אותי מקצועית,
בלית ברירה, אחרי שהצלחתי במקום שבו לא
האמינו שאפשר.
לעתים סולחים לי ואומרים שאני כזאת, שזה האופי שלי
וזה בסדר, או שמתייחסים אלי בהתאם לסיטואציה
אבל אחר כך מעירים לי.
יש גם כאלה שאמנם לא יודעים שאני חולה, אבל מעבירים
את ההרגשה הזו ביתר שאת.
במקרה אחד התפטרתי ממקום עבודה לאחר שנלחמתי
במערכת על אדם שאותו ליוויתי. יצאתי נגד המנהל שלי
ולא יכולתי להמשיך לעבוד שם. האמנתי אז שאצליח למצוא
עבודה אחרת ומה שחשוב יותר הוא לעמוד לצד האדם
שאינו יכול להביע את עמדתו ואין מי שיילחם עליו מלבדי,
מול החלטה שאינה מכבדת את רצונו ועלולה להשפיע
באופן משמעותי על עתידו.
אומרים שיש לי קושי עם גבולות, שאני לא עושה מספיק הפרדה
ביני לבין המתמודדים שאני מלווה.
איני חושבת שיש לי קושי בשמירה על גבולות,
אני פשוט מגדירה אותם אחרת ומאפשרת קשר קרוב יותר.
מבחינתי, זו אינה חציית גבול, איני עושה הפרדה כי היא לא
ממש קיימת. אבל אז בכל פעם אני נחשבת למוזרה
ומסתבכת עם המטפלים שלא מבינים אותי.
חרדת הסטיגמה
אני בוחרת לשמור את הסוד. הפסיכולוגית שלי לא מצליחה
להבין את הקושי הזה שלי, הרי לכל בני האדם יש תכנים
שהם אינם משתפים בהם את כל הסביבה.
מדוע זה שונה? מדוע לגלות את עובדת היותי חולה שונה
מלספר תכנים אישיים פרטיים אחרים?
אולי בגלל שכל הזמן רואים ומפרשים אותי אחרת ממה
שאני מתכוונת,
אולי בגלל שהתחום שבו בחרתי לעסוק מציב מולי כל הזמן
מראה ולרגע איני יכולה לשכוח שאני חולה.
אולי זה בגלל שלפעמים איני מרגישה טוב גם בעבודה
ואסור לי לחשוף זאת.
אולי בגלל שאני צריכה שיבינו שכשאני אומרת שאני לא מרגישה
טוב, זה לא כאב ראש אלא כאב נפש, ושיגלו אמפתיה.
שמירת הסוד קשה, לעתים קשה מנשוא. האנרגיות שאני
משקיעה בהסתרת המחלה שלי בעת שסובבים אותי אנשים
כמוני הן אדירות.
פעמים רבות מטופל מספר לי משהו שאני מזדהה עימו
עד מאוד אך הפנים נותרות אדישות למראה
ואני אילמת מלספר את האמת.
שמירת הסוד גורמת לי מתח ובשילוב עם הקשיים החברתיים
אני מגיבה לעתים קרובות בצורה שמאוד לא מתאימה
לסיטואציה או לגירוי,
כי אצלי רמת המתח היא מלכתחילה גבוהה וכל גירוי עלול
למלא את המיכל ולגרום להתפרצות.
לפעמים אני מוותרת ומשתפת כי קשה לי.
לפעמים אני עושה את זה כפעולת מנע לפני שיהיה קשה מדי
ולפעמים אני בוחרת לשתף כי זה חשוב ויכול לעזור ולקדם.
לרוב, אני בוחרת לשתף מישהו בעבודה שיודע
כדי לחפות עלי במקרה הצורך.
חבריי הקרובים יודעים אך לא כולם מקבלים,
ועד כה רק פעם אחת סיפרתי על הסוד למתמודד שליוויתי.
אחרי שאני משתפת, אני חשה הקלה, אני חופשיה,
לא צריכה להסתיר יותר דבר והכי חשוב, אני מובנת ולעתים
גם מגלים כלפי אמפתיה, מחבבים ומעריכים אותי על מי שאני.
אך תמיד ובכל פעם מחדש, קשה לחשוף, לספר על הקשיים
ולשכנע, שלמרות שאני נראית רגילה, אני לא;
להתמודד עם התגובה של ההלם, המבוכה, הרחמים,
וחוסר האמונה – "לא יכול להיות שאת חולה" –
כי אני יותר מדי דומה להם.
הייתי מאוד רוצה להיות קצת עם אנשים כמוני,
"חולים בריאים", לנוח מהמאבק התמידי בלהיראות בסדר,
לשתף ולהשתתף בחוויות של חולי ובריאות.
הבעיה היא שהם, החולים הבריאים, מתחבאים בשל חרדת
הסטיגמה ואיני מוצאת אותם.
אלה שנחשבים לחולים יותר ומתוך חוסר ברירה נחשפים
בשל השירותים שהם מקבלים, לא יקבלו אותי לחברתם.
הם עלולים לחוש שהם נמצאים בטיפול נמרץ
ואילו אני באה עם נקע ברגל.
גם בנקע שלי צריך לטפל, אבל האדם בטיפול נמרץ
והרופאים סביבנו לא רואים זאת, כך שאני מראש
לא נחשפת בפניהם שמא ידחו אותי.
גם בנקע צריך לטפל
למה? למה את מתעקשת להיות חולה, הרי את נראית בריאה
לחלוטין ומתפקדת?
שנים רבות שאלתי את עצמי אותה שאלה, תמיד ידעתי
שאני חולה אבל הסביבה לא ידעה, אז למה לגלות?
עדיף להכחיש ולהתכחש.
הבעיה היחידה היא שכאשר אתה מתכחש לחלק בנפשך,
אתה מוותר עליה. אפשר להמשיך
לחיות, לשרוד, להשיג, אבל מה שווים החיים בלי להרגיש.
עדיף להתאבד. ואכן, אחרי שנים ששרדתי ואהובי שרד איתי,
הבנת
אני לא מספיק חולה, אני לא לגמרי בריאה,
אני סוכנת כפולה. בעולם הבריאים אני חשה שונות כי אני חולה,
בעולם המתמודדים אני חשה שונות כי אני נראית בריאה.
לאן אני שייכת?
שלום, קוראים לי א', סוכנת כפולה.
אני חולה במחלת נפש מגיל 16 וזה לא יעבור לעולם.
בשביל בעלי, יש לי קשיים רגשיים שקוראים להם מחלה
ולכן הם לא ניתנים לשינוי. בשביל חבריי הקרובים שבפניהם
"נחשפתי", אני חולה שצריך לדאוג שלא תתפרק.
בשביל הפסיכיאטר שמטפל בי,
אני חולה. בשביל הפסיכולוגית שלי, אני לא ממש יודעת
כי היא לא אוהבת הגדרות.
אבל, בשביל הוריי אני בריאה, בשביל הצוות
שעובד עימי אני בריאה, בשביל האנשים עם המגבלה
הפסיכיאטרית שאותם אני מלווה בתהליך השיקומי,
אני בריאה.
סביר להניח שגם חלק נכבד מהמתמודדים כמוני
לא מגדיר אותי כחולה.
אני לא מספיק חולה, אני לא לגמרי בריאה, אני סוכנת כפולה.
בעולם הבריאים אני חשה שונות כי אני חולה,
בעולם המתמודדים אני חשה שונות כי אני נראית בריאה.
לאן אני שייכת?
להיות חולה במחלת נפש ולהיראות נורמלית לחלוטין כלפי חוץ,
זה מצב מסובך.
אני עובדת בתחום השיקום הפסיכיאטרי כאשת מקצוע שנים רבות.
הקולגות והמנהלים שלי מעריכים מאוד את עבודתי
אך יודעים שאני עוף מוזר.
אני עובדת די טובה, רק שאני שונה בהתנהגות שלי,
בתקשורת שלי, בקשר שלי עם המתמודדים.
אני שומרת סוד נורא בתוכי וכל הזמן עומדת על המשמר.
מהיום שבו התחלתי לעבוד בשיקום, חשתי שמצאתי את מקומי
בין המתמודדים.
היה לי נוח יותר איתם מאשר עם שאר הצוות,
היה לי קל לתקשר איתם, יצרתי איתם קשר בקלות,
היה חיבור אמיתי שאין לי בדרך כלל עם הבריות.
לא היו לי עכבות וחששות כמו באינטראקציה בינאישית
נורמטיבית. איתם יכולתי להיות אני האמיתית,
זו שיש בה גם מרכיבים של מחלה.
בעיניהם, מעולם לא הייתי מוזרה,
מקסימום קצת יותר דומה להם.
מה שהנחה אותי בקשר איתם ובעבודה השיקומית,
זה שאנחנו לא שונים.
הרבה מטפלים אומרים שהם מאמינים שהם לא שונים
מהמטופלים שלהם, כי הבסיס המשותף הוא שכולנו בני אדם,
וזה נכון. אבל פעמים רבות זו אמירה של מס שפתיים,
נכונה פוליטית ורצויה למטפל טוב.
אלא שהמתמודד שעומד מולך מרגיש אם זה אמיתי או לא.
אני באמת לא שונה מהם, גם אני חולה.
אני חיה עם מחלה שיכולה להוביל אותי לאשפוז,
אני נעזרת בתרופות, בפסיכיאטר ובפסיכולוגית,
אני חווה עליות וירידות ואין לי תמיד שליטה על זה.
אני לא מצליחה לעשות דברים שחשובים לי ואני חוששת
מתי יבוא ההתקף הבא.
נקודת המוצא הזו גורמת לי, מצד אחד, להתייחס
אליהם כאל שווים לי, בכבוד, ברגישות, לעשות איתם
מה שהייתי רוצה שיעשו איתי, ללא פשרות.
מצד שני, אני מצפה שיצליחו כמו שאני הצלחתי.
אני מסוגלת באמת להתכוון כשאני אומרת, "אם
אני מסוגלת - גם אתה מסוגל". והוא לא מבין אותי,
"הרי אנחנו כל כך שונים, את בריאה ואני חולה".
אלו האיכויות שאני מביאה באינטראקציה עם מטופלים
שכולם ויתרו עליהם ואני לא מסוגלת לוותר. כי לוותר עליהם,
זה לוותר עלי.
אני מאמינה ויש לי תקווה גם כשלהם כבר פחות.
אני שם בשבילם תמיד, מקבלת, מבינה, רואה את הכוחות
ואת התקווה, כי אני לא יכולה אחרת.
המאבק שלי על אנשים שמזמן כבר ויתרו עליהם ברמה זו או
אחרת הוא פנימי, מאבק על עצמי, ולכן אני כל כך עיקשת.
האנשים שאני מלווה מרגישים שאכפת לי באמת
ואז גם להם אכפת קצת יותר. וכשאכפת להם, הם רוצים,
הם מעיזים והם בהחלט מצליחים בדרכם לעשות למען עצמם
את השינוי הראוי לשיפור בתחושתם האישית.
בין שמירת גבולות להפרדה שלא קיימת לכאורה,
כל זה עושה אותי אשת שיקום ראויה.
בפועל, זה בעיקר מושך אש: אני לא מסוגלת לוותר גם כשנראה
שהכל אבוד. אני מנהלת מלחמות גם בתחנות רוח
כי אי אפשר אחרת ומקבלת הרבה מאוד תגובות קשות על כך.
למערכת קשה איתי, אני נודניקית, נאבקת, רואה את האדם
המיוחד שיושב מולי, שחשוב יותר מכל, יותר מהמערכת וגם יותר ממני. בגלל השילוב של המקום הפנימי שמוביל אותי ומעניק לי כוחות בלתי רגילים
והקושי שלי באינטראקציה חברתית, אני שורפת את עצמי
כדמות סמכותית-מערכתית
במערכת, לרוב, לא ממש מחבבים אותי. לעתים מתרגלים אלי,
לעתים מעריכים אותי מקצועית,
בלית ברירה, אחרי שהצלחתי במקום שבו לא
האמינו שאפשר.
לעתים סולחים לי ואומרים שאני כזאת, שזה האופי שלי
וזה בסדר, או שמתייחסים אלי בהתאם לסיטואציה
אבל אחר כך מעירים לי.
יש גם כאלה שאמנם לא יודעים שאני חולה, אבל מעבירים
את ההרגשה הזו ביתר שאת.
במקרה אחד התפטרתי ממקום עבודה לאחר שנלחמתי
במערכת על אדם שאותו ליוויתי. יצאתי נגד המנהל שלי
ולא יכולתי להמשיך לעבוד שם. האמנתי אז שאצליח למצוא
עבודה אחרת ומה שחשוב יותר הוא לעמוד לצד האדם
שאינו יכול להביע את עמדתו ואין מי שיילחם עליו מלבדי,
מול החלטה שאינה מכבדת את רצונו ועלולה להשפיע
באופן משמעותי על עתידו.
אומרים שיש לי קושי עם גבולות, שאני לא עושה מספיק הפרדה
ביני לבין המתמודדים שאני מלווה.
איני חושבת שיש לי קושי בשמירה על גבולות,
אני פשוט מגדירה אותם אחרת ומאפשרת קשר קרוב יותר.
מבחינתי, זו אינה חציית גבול, איני עושה הפרדה כי היא לא
ממש קיימת. אבל אז בכל פעם אני נחשבת למוזרה
ומסתבכת עם המטפלים שלא מבינים אותי.
חרדת הסטיגמה
אני בוחרת לשמור את הסוד. הפסיכולוגית שלי לא מצליחה
להבין את הקושי הזה שלי, הרי לכל בני האדם יש תכנים
שהם אינם משתפים בהם את כל הסביבה.
מדוע זה שונה? מדוע לגלות את עובדת היותי חולה שונה
מלספר תכנים אישיים פרטיים אחרים?
אולי בגלל שכל הזמן רואים ומפרשים אותי אחרת ממה
שאני מתכוונת,
אולי בגלל שהתחום שבו בחרתי לעסוק מציב מולי כל הזמן
מראה ולרגע איני יכולה לשכוח שאני חולה.
אולי זה בגלל שלפעמים איני מרגישה טוב גם בעבודה
ואסור לי לחשוף זאת.
אולי בגלל שאני צריכה שיבינו שכשאני אומרת שאני לא מרגישה
טוב, זה לא כאב ראש אלא כאב נפש, ושיגלו אמפתיה.
שמירת הסוד קשה, לעתים קשה מנשוא. האנרגיות שאני
משקיעה בהסתרת המחלה שלי בעת שסובבים אותי אנשים
כמוני הן אדירות.
פעמים רבות מטופל מספר לי משהו שאני מזדהה עימו
עד מאוד אך הפנים נותרות אדישות למראה
ואני אילמת מלספר את האמת.
שמירת הסוד גורמת לי מתח ובשילוב עם הקשיים החברתיים
אני מגיבה לעתים קרובות בצורה שמאוד לא מתאימה
לסיטואציה או לגירוי,
כי אצלי רמת המתח היא מלכתחילה גבוהה וכל גירוי עלול
למלא את המיכל ולגרום להתפרצות.
לפעמים אני מוותרת ומשתפת כי קשה לי.
לפעמים אני עושה את זה כפעולת מנע לפני שיהיה קשה מדי
ולפעמים אני בוחרת לשתף כי זה חשוב ויכול לעזור ולקדם.
לרוב, אני בוחרת לשתף מישהו בעבודה שיודע
כדי לחפות עלי במקרה הצורך.
חבריי הקרובים יודעים אך לא כולם מקבלים,
ועד כה רק פעם אחת סיפרתי על הסוד למתמודד שליוויתי.
אחרי שאני משתפת, אני חשה הקלה, אני חופשיה,
לא צריכה להסתיר יותר דבר והכי חשוב, אני מובנת ולעתים
גם מגלים כלפי אמפתיה, מחבבים ומעריכים אותי על מי שאני.
אך תמיד ובכל פעם מחדש, קשה לחשוף, לספר על הקשיים
ולשכנע, שלמרות שאני נראית רגילה, אני לא;
להתמודד עם התגובה של ההלם, המבוכה, הרחמים,
וחוסר האמונה – "לא יכול להיות שאת חולה" –
כי אני יותר מדי דומה להם.
הייתי מאוד רוצה להיות קצת עם אנשים כמוני,
"חולים בריאים", לנוח מהמאבק התמידי בלהיראות בסדר,
לשתף ולהשתתף בחוויות של חולי ובריאות.
הבעיה היא שהם, החולים הבריאים, מתחבאים בשל חרדת
הסטיגמה ואיני מוצאת אותם.
אלה שנחשבים לחולים יותר ומתוך חוסר ברירה נחשפים
בשל השירותים שהם מקבלים, לא יקבלו אותי לחברתם.
הם עלולים לחוש שהם נמצאים בטיפול נמרץ
ואילו אני באה עם נקע ברגל.
גם בנקע שלי צריך לטפל, אבל האדם בטיפול נמרץ
והרופאים סביבנו לא רואים זאת, כך שאני מראש
לא נחשפת בפניהם שמא ידחו אותי.
גם בנקע צריך לטפל
למה? למה את מתעקשת להיות חולה, הרי את נראית בריאה
לחלוטין ומתפקדת?
שנים רבות שאלתי את עצמי אותה שאלה, תמיד ידעתי
שאני חולה אבל הסביבה לא ידעה, אז למה לגלות?
עדיף להכחיש ולהתכחש.
הבעיה היחידה היא שכאשר אתה מתכחש לחלק בנפשך,
אתה מוותר עליה. אפשר להמשיך
לחיות, לשרוד, להשיג, אבל מה שווים החיים בלי להרגיש.
עדיף להתאבד. ואכן, אחרי שנים ששרדתי ואהובי שרד איתי,
הבנת
