"החוויה ההודית" - 1

"החוויה ההודית" - 1

[מכתב שקיבלתי מחבר ששהה לאחרונה בהודו, מכתב מדהים לטעמי עם מבט על מה שניתן בפשטות לכנות "החוויה ההודית", מבט מבפנים על הודו, על אושו ועל מה שהודו עושה לישראלי. המכתב מובא באישורו של השולח ככתבו וכלשונו בהשמטת פרטים בנוגעים לזהותו של הכותב ושל ידידים שלו] "אהובי היקרים, המשפטים הבאים כתובים בלשון נקבה, אך הם מיועדים גם לגברברים שביננו. נסי לדמיין את הדברים הבאים: את נכנסת לחדר גדול ומואר, שרצפתו וקירותיו מצופים בחומת כריות עבה. יחד איתך נכנסים בשקט לחדר כחמישים איש נוספים, בגילאים שונים, ממדינות שונות, גברים ונשים, שחומים, בהירות, ג'ינג'ים, שחורות, שמנים, רזים. דבר אחד מאפיין את הקבוצה - כולם לובשים גלימת בורדו ארוכה. מוסיקה שמחה ומקפיצה מתחילה להשמע מכל פינה, ואת מוצאת את עצמך רוקדת, נותנת לעצמך לזרום עם המוסיקה, להתמזג עם הקבוצה שרוקדת איתך. כולם מסתכלים עליך ומחייכים, את מחייכת חזרה והקצב מתגבר - קצב המוסיקה. וקצב הלב. את סוחטת כל טיפת אנרגיה שנותרת בך ובדיוק כשנדמה לך שאת עוד מעט נופלת, מישהו צועק - בעצם צורח משהו לאויר, מן יללה חזקה, וכולם אחריו - גם את. ופתאום יש בך כוח חזק נוסף ואתם ממשיכים לרקוד. אך לפתע מתחיל השלב הראשון - המוסיקה השמחה מפנה את מקומה למנגינה איטית וכבדה. שערי הגיהנום נפתחים. הדופק חזק, הפנים מאדימות, את נושמת מהבטן. כעס ושנאה בלתי מוסברים בך רוצים לצאת. את וחברייך לקבוצה מסתובבים בחדר כמו חיות פצועות ואז זה קורה. את מוצאת את עצמך פנים אל פנים עם אישה אחרת, עיניה מכווצות בשנאה. את מכופפת קלות את ברכיך, מכווצת חזק את האגרופים, את הבטן ונותנת לאש השנאה שקיימת בך כבר כמה שבועות ומחכה להתפרץ לצאת בעוצמה. "אני שונאת אותך!!!", את צורחת בזעם ומוסיפה קללות נוספות ומילים רעות אחרות שהסתתרו להן בפנים ואת פשוט לא ידעת. "אני שונאת אותך!", צורחת עליך האישה שממול. אתן נותנות לרוע ולשנאה שלכן דרור. הכל מותר - רק לא לגעת. לאחר כדקה את ממשיכה הלאה, ופוגשת אדם אחר, זר, שמזכיר לך מישהו שפגע בך פעם. את מדמיינת את אותו אדם כעומד מולך. הפעם השנאה והזעם יוצאים ביתר קלות, ואיתם לפעמים גם דמעות. מישהי לידך, בחורה קוריאנית צעירה ורזה, לא עומדת בעוצמת הרגשות סביבה ופורצת בבכי חזק. היא לא רגילה לצרחות. הישראלים דווקא לוקחים את זה בקלות, באופן לא מפתיע. השלב הראשון מסתיים ואת עומדת, טיפה רועדת, עוצמת את עינייך ומרגישה משוחררת. כאילו מסע כבד של אבנים הוסר מעל גבך. פתאום מתחיל לצאת חיוך, של אהבה. נתת לשנאה שבך לצאת ועכשיו אהבה יכולה להכנס. השלב השני מתחיל - אהבה, המילה שיוצרת הכל. היא כבר כאן, בתוכך. תמיד היתה. איפה התחבאת תקופה כלכך ארוכה, את שואלת למרות שאת יודעת את התש ובה. מנגינה שקטה מטיילת לה בחדר ולוחשת לך באוזן שזה בסדר. את מוצאת עצמך לפתע מול אותה צעירה קוריאנית שברירית. אתן אוחזות ידיים ברוך, מביטות אחת לשנייה בעיניים ופשוט נותנות למילים לצאת - "אני אוהבת אותך". כלכך קל, ולפעמים כלכך קשה. אתן שולחות ידיים קדימה לחיבוק הודי ארוך, לב-אל-לב, ונותנות לאנחת רווחה ארוכה לצאת. הגעתי הביתה. אתן נושמות יחד בקצב אחיד ואחר נפרדות לחיוך של פרידה. הלאה - אל האדם הבא, גבר או אישה, זה לא משנה כי יש בך אהבה לכולם. לכולם. בחור צעיר ויפה, ישראלי, שהבטת בו קודם ולא העזת לגשת אליו, בדיוק סיים לחבק חבר אחר. את ניגשת אליו ועיניך בורקות. הוא מחיך באהבה. אתם מחזיקים ידיים למשך כמה שניות ומביטים אחת לשני ברוך. "אני אוהב אותך", הוא לוחש לך. "אני אוהבת אותך", את עונה לו למרות שאת לא יודעת אפילו את שמו. אבל זה מרגיש כלכך נכון. זה יוצא ממקום כלכך אמיתי. האהבה שבך קיימת, מושא האהבה אינו חשוב בשלב הזה. אתם מתמזגים לחיבוק ארוך, נושמים אחד את השניה, נותנים לעיניים להיעצם ואז נפרדים בחיוך ארוך. לאחר חילופי "אני אוהב/ת אותך" עם עשרים או שלושים אנשים, את מרגישה שמחה אדירה מציפה אותך ואכן - השלב השלישי, שלב השמחה נפתח. את מרגישה צורך עז לקפוץ באויר גבוה ככל האפשר, ומסתבר לכולם מרגישים כמוך. חמישים איש בחדר אחד קטן מרופד כריות, קופצים כמו ילדים קטנים, הידיים של כולם מושטות לאויר. רוח שניה של אנרגיה מופיעה בך ואת פשוט קופצת, שמחה ומשוחררת. זה היה תיאור של שלושת השלבים הראשונים (מתוך שניים עשר) במדיטציית ה AUM המפורסמת שנערכת מדי יום חמישי באשרם של אושו. שלבים נוספים הם שיגעון (משחררים את המשוגע שנמצא בכל אחד ואחת מאיתנו), בכי, צחוק, מיניות ועוד. כל אחד מהשלבים מאפיין רגש או מצב אותו אנו חווים במלואו ונותנים לו דרור. מדיטצית ה AUM מאפשרת לנו לשחרר את הרגשות הכלואים בנו, את הדחפים המודחקים שלנו, את המעצורים והפחדים. המטרה היא להגיע למצב של איזון, רוגע והרמוניה עם הגוף, הרגש, וה "מיינד" (השכל). מדיטציה זו היא אחת מעשרות המוצעות באשרם של אושו, כמו לונה-פארק לנפש כמו שאני אוהב לקרוא לזה, או כמו "קלאב-מד-יטציה", כמו שאנשי האשרם קוראים לו. בגואן רג'ניש ששינה את שמו ל "אושו" (מהמילה ים, "אושן") כשנה לפני מותו, הקים פה בשנות השבעים את האשרם הגדול - וגם המסחרי - ביותר בהודו (ואולי בעולם כולו) אשר נקרא על שמו. הפילוסופיה של אושו היא עצומה וחובקת את כל הבטי החיים, אבל אני אבחר להתמקד בהבט אחד שמעסיק את רובנו - האדם והדרך בה הוא חי את חייו. לפי אושו, הבעיה העיקרית של מרבית האנושות, ובעיקר בעולם המערבי, היא שכמעט כולנו חיים באחד או יותר משלושה מקומות לא נכונים: (1) בעבר - אנשים המכים על חטא העבר, מצטערים שלא התנהגו בצורה שונה או חיו את חייהם אחרת, או כאלה שמתרפקים על זכרונות העבר וטובעים בנוסטלגיה (2) בעתיד - אנשים שדואגים רוב חייהם לגבי עתידם (האישי, הכלכלי, הבריאותי), ומרוכזים רוב חייהם במבט קדימה ל "עתיד טוב יותר" שלמעשה לעולם לא מגיע. גם אנשים אלה אינם מאושרים לדעת אושו. (3) בתודעה של אנשים אחרים - אנשים החיים את החייהם לפי מה אחרים חושבים עליהם. הם אותם אנשים אוהבי כבוד. לפני שינקטו דרך פעולה הם ישאלו את עצמם "מה השכנים יגידו", "מה אמא תגיד", וכו. ברור שגם אנשים אלו לא יהיו מאושרים. למעשה מרבית בני האדם הם שילוב של אחד או יותר ממה שהזכרתי למעלה. לא! אושו אומר שצריך לחיות אחרת - בהווה, כאן ועכשיו! למד מהעבר, תכנן לעצמך עתיד טוב יותר וכבד אחרים, אבל חייה את ההווה. כאן ועכשיו! כל יום שעובר הוא יום אחד פחות בחייך, ואם לא חיית אותו למקסימום אתה כנראה טיפש או משוגע. תהיה חצוף, תתפוצץ על החיים, תראה בכל דבר משחק, חלק מהמשחק הגדול של החיים. אבל זה קל לחיות כך. לא קל לחיות את ההווה - כולנו חווים מדי פעם התרוממות רוח ושמחה בלתי מוסברת, שמקורה בזה שאנחנו חיים פשוט את העכשיו שלנו, אך זה לא נמשך לאורך זמן אצל רובנו. למה?? כולנו מסתירים פחדים, מעצורים, ומחסומים - שנוצרו בנו עוד מהיותינו ילדים קטנים. צחקו עלינו, לעגו לנו, כעסו וצעקו עלינו, אמרו לנו שאסור לבכות, אמרו לנו שאנו לא מספיק טובים. והילד שהיינו לפני שנים יצר סביבו מחסומים כדי להגן על עצמו. לא קל לחיות את ההווה. לא קל להיות מאושר. אושו, מלבד רק להגיד מילים יפות על כל הנושא הזה, פיתח למעשה סדרה של מדיטציות שמטרתן לפרוץ ולפרק את המחסומים האלו, לשחרר אותנו ולאפשר לנו לחיות חיים יותר משוחררים - לחיות את ההווה.
 
"החויה ההודית" - 2

[המשך] האשרם של אושו הוא בעצם קמפוס ענק ויפיפיה, עם גן בוטני מרהיב, בריכת שחייה אולימפית מוקפת בצמחיה טרופית, מבנים ארכיטקטוניים מרהיבים המיועדים למדיטציות, סדנאות וקורסים, מסעדות צמחוניות אורגניות, רחבת ריקודים (עם די-ג'יי די משעמם אני חייב להודות) שפעילה בלילה, חנות ספרים המציעה את כתבי אושו (למעלה מ 500 ספרים!!!) ועוד. אך אליה וקוץ בה - לאשרם יש חיסרון אחד גדול, הנעוץ ביתרון שלו. מכיוון שהאשרם הוא בעצם מן קאונטרי קלאב מפנק (לנפש), הוא נהפך ברבות השנים למכונה כלכלית מטורפת. מחיר כניסה חד-פעמית לקמפוס, שלא כוללת לינה או אוכל או סדנאות מיוחדות (אפילו על מדיטציית האום תשלם אקסטרה), הוא כ 400 רופי - כ 10 דולאר אמריקאי. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל במדינה בה השכר החודשי הממוצע הוא 25$ מדובר בטרוף. מעבר לזה - גם התרמילאי המערבי הממוצע שמטייל בהודו חיי על תקציב של 20$ ליום ולפעמים פחות, ולכן פחות ופחות תרמילאים צעירים מגיעים לאשרם, ולמעשה הגיל הממוצע של מבקרי האשרם עולה בהדרגה מדי שנה. נחזור אלי... במייל הקודם סיפרתי שנסענו לפונה (נסיעת אוטובוס מתישה ומגעילה שהיתה אמורה להיות 3 שעות, והפכה ל-6), ומצאנו גסטהאוס יפיפיה ומפנק במרחק 10 דקות הליכה מהאשרם. כל אחד מאיתנו שכר חדר מרווח ויפה בקומה השנייה של הגסטהאוס, ושם הכרנו אנשים נפלאים שעם חלקם אנחנו עדיין מטיילים. למחרת כבר נרשמנו לאשרם (רישום יקר הכולל גם בדיקת איידס) והתחלנו חלק מהמדיטציות. לא הלכנו כל יום לאשרם... 15 ימים היינו בפונה ומתוכם נכנסתי 7 או 8 פעמים לאשרם. משהו באווירה הכלכלית שם מוריד קצת את החשק, ואנחנו היינו חלק גדול מהזמן בראש אחר בגלל - או בזכות - אדם יקר אחר, השכן שלנו. אחד האנשים המדהימים שהכרתי בכל טיוליי בחיים, הוא סטודנט זר בן 25 שלומד באוניברסיטה של פונה, בן למשפחה עשירה, הוא נראה כמו ישראלי, עם שיער ארוך ועגילים שמקנים לו מראה של כוכב-רוק. הוא צייר מחונן, מורה לגיטרה (בעיקר חשמלית), די-ג'יי, פילוסוף בפני עצמו, ומומחה גדול לצמחים. הוא מגדל קקטוסים (סאן-פדרו, ופיאוטה) בדירה, נהנה לצוד בשעות הפנאי קרפדות ענק שאפשר ללקק אותן "ולקבל סוטול מטורף", יש לו חברה הודית שנראית כמו נסיכה יפיפיה, שמסדרת אותו (השד יודע איך) בג'אראס ובחשיש הכי טוב בהודו. בקיצור הבןאדם חיי כמו מלך איראני גולה. למודאגים בינכם אני חייב להדגיש שלא ניסיתי אף סם מאלו שציינתי למעלה. חתולה יפיפיה שהמליטה מספר גורים גרה אצלי בתוך הארון והיתה שכנה חמודה, שקטה ומנומסת שעברה לי להפטר - לאט ובעקשנות - מהאלרגיה לחתולים שיש לי, או היתה לי. למעשה, את רוב הימים בפונה העברתי במדיטציות באשרם (בעיקר "מדיטציית-בריכה", שהיא רביצה חסרת-מעש על שפת הבריכה), ביקור בבית חב"ד של פונה (כדי להזכר קצת בבית, אבל בעיקר כדי להכיר בחורות ישראליות חדשות), מסיבות לילה ארוכות ורבות משתתפים בחדר שלי, שנמשכו עד הבוקר, ובהן ניגנו על גיטרות, דיברנו הרבה על החיים, התפנקות מאוכל הודי פשוט אבל טוב, קניות יקרות בקניונים המערביים והיקרים של פונה, ועוד ועוד. בערב שמחת תורה הלכנו לבית חבד ורקדנו - מסטולים לגמרי מג'אראס ומוודקה שהרב דחף לנו - עם ספרי תורה. באותו ערב אני נפלתי למזרקת המיים של האשרם, צעקתי על כולם באשרם באמצע מדיטציה שהם קוקסינלים (למזלי הרוב לא הבינו), חיבקתי כל הודי שראיתי ברחוב, וחטפתי מכות מהרב של בית חבד שגם השתכר והחליט להרביץ לי על שהלכתי לעבוד עבודה זרה באשרם באמצע ההקפות של שמחה תורה. מכיוון שגם אני וגם הרב היינו שיכורים החלטתי לסלוח לו. זהו, די מספיק! יש לי עוד הרבה מה לספר אבל נראה לי שהבנתם את התמונה הכללית. מה שנשאר הוא ליהנות מהתמונות שצירפתי. אני רוצה לשלוח לכולכם את אהבתי הכנה, ולהודות לאלוהות ששוכנת שכל אחד ממכם ואפשרה לכם לקרוא את מגילות ים המלח שכתבתי כרגע. תודה, שלום והמון אהבה! מתגעגע, (אבל מעדיף להישאר פה)" [יש מכתבים נוספים אם יהיה בהם עניין]
 
הפרסומת הכי טובה להודו

אילו מכתבים! היה שווה לקרוא אותם, למרות שאורכם כגנגס. הבחור מצליח להעביר את חווית הודו גם למי שטרם התנסה בכך. לא הבנתי איך מכוונים לשנאה במדיטציה. למה לשנוא? אני שונאת לשנוא? אמנם הוא הסביר שזה מפנה מקום לאהבה אבל אין לי מושג (גראס) ירוק איך מכווננים לשנאה והאם זה שווה את זה. משעשע היה לקרוא את מדיטציית הבריכה. הבחור ברוך כשרונות! תודה טל.
 
למעלה