סיפור אמיתי: 'איש הבנזין' ליום אחד
היווצרותם של גיבורי העל היא קלישאה מוכרת, שחוקה וידועה לכולנו; תמיד מדובר באיזה ניסוי שנכשל; נשורת של כורים אטומים, מוטציות, ועוד דברים בלתי מקוריים בעליל. כל ההסברים מראים הגיון קלוש מאוד מצד אחד, וחוסר סבירות מצד אחר, כך שנוכל לומר לעצמנו; "אחח... חבל שזה לא מתממש..". אך ביום קיץ חם במיוחד, הפכתי אני, Backdoorsalm, לסופר הירו מן המניין למשך כ-12 שעות.(קול בס עמוק) שמי היה: "איש הבנזין" (טא טאאאאאם). ***(אפקט קולנועי זול של טישטוש, המעיד על הזכרות כואבת בעבר)**** הכל התחיל לפני כשנתיים וחצי בערך. הייתי בצבא סדיר, והפלוגה שלנו נצטוותה לקחת חלק פעיל בהגנה על צירים סמוך לטול-כארם. אני באותו זמן הייתי מש"ק צעיר ורענן, שכל רצונו היה ללמוד מן המנוסים ממני ולעמוד במשימותיי. הארוע היה ביום קיץ חם במיוחד. חום מעיק סרר באיזור, כזה שאין מנוס ממנו ,מהזיעה הדביקה שבאה בעקבותיו ומהזבובים הדביקים, שבהם בעקבותיה. באותו יום ארור עליתי, בפעם הראשונה, 'לתפוס' מארב מעל איזה כביש באיזור. אני, בטפשותי, לא שתיתי דבר מאז ארוחת הבוקר, ועיני תרו וסרקו אחר נוזל כלשהו. והנה, בדיוק הרגע שבו אני עולה למארב, אני מבחין בבקבוק ובו נוזל אדום וסמיך. "יוריקה!! הנה לפני בקבוק ובו מיץ תותים צבאי!" אני חושב בצהלה לעצמי. תוך שניה היה הבקבוק בידי והפקק הוסר בתאווה חסרת מעצורים. אני מטה את ראשי בזווית חדה לאחור, ומקרב את פיית הבקבוק לפי הגווע למשקה. גלופ, גלופ - פתאום זה בא לי! נוזל חם, סמיך מאוד ויש לו טעם של - בנזין! "חובש!" אני זועק בצרידות, תוך שאני מפיל את הבקבוק מידי ומנסה לירוק את שבעלתי. המש"ק שאותו הייתי אמור להחליף היה לחוץ קצת וניסה לשכנעני ש"זה כלום". אוקיי בסדר, אני מתיישב במקומו ומנסה לשלוט במצב. תוך כדי מאמצים להתעלם ממה שכרגע קרה ונסיון להתאפסות חוזרת על הגיזרה, אני נרגע. אני מנסה להראות סמכות, אך הטעם המר של החומר הדליק לא עובר לי. לאחר כרבע שעה אני משוכנע שריח הזעה שאני מעלה מהול באדי בנזין! אחרי חצי שעה אני רואה 'דברים מוזרים'; כתמים שנעלמים ברגע שאני מתמקד בהם, אני מרגיש נוכחות שווא לידי והזמן עצר מלכת (טוב, זה לא בגלל הבנזין). החלטתי שאני הוא 'איש הבנזין'; מש"ק צה"ל מסתורי שחושיו חודדו ומיומנות הצליפה בנשק אישי הגיעה לשיעורים על-טבעיים. ריח הבנזין רודפו כמו צל, אך זהו סימן ההיכר שלו. משמרתי הסתיימה בשעות הערב. אני נכנס למקלחת בחצי-תקווה שהכל ישטף עם המים - לא עוזר!! אני מצחצח שיניים בדאגה - כלום. הריח הזה בא מתוכי, מבפנים. בשלב הזה אני כבר לא רוצה להיות סופר-הירו, אני רוצה להיות בנאדם רגיל - ממש כמו פינוקיו. המיטה קורצת לי, ואני בתסכול הולך וגובר, נשכב עליה, וכמו בול עץ, אני מתחיל לנחור לאחר דקותיים. איני יודע לאן נספג הבנזין במהלך הלילה, אך עובדה שהיא שלמחרת בבוקר שבתי לעצמי כאילו לא קרה דבר... וכך מסתיים הסיפור האמיתי שלי, על איך שהפכתי לסופר הירו מן המניין, ואיך שהלכתי לישון בלילה מבלי לדעת אם אפקח את עיני בבוקר.
