החדר האינטימי שלי

[m L m]

החדר האינטימי שלי

אחרי שעזבתם את הבית, כמה קשה היה לכם להיפרד מהחדר שלכם? עד היום אני לא יכולה לחשוב על זה שמישהו אחר יגור שם

כמובן שאחי הקטן רוצה לעבור לחדר הישן שלי ואני לא מוכנה. חשבתי על זה הרבה ובעצם אני לא צודקת פה, זה כבר לא החדר שלי כי אני עזבתי ת'בית. אני לא מתכוונת לחזור הבייתה אבל מצד שני זה מרגיע אותי לדעת שכשאני אבוא אז יהיה לי חדר שלי ואני לא צריכה לבדוק באיזה חדר אני יכולה לישון... אז, מה קורה אצלכם?!

 

[חצישלישרבע]

למזלי לא נדרשתי לכך עד כה

אבל כשאני מנסה לחשוב על איך זה יהיה לו כן תצוץ כזו דרישה - אני נרתעת מזה. זה קצת מפתיע אותי, כי עבר זמן רב מאז שעברתי לדירה משלי, ובבית ההורים אני מבקרת אחת לשבועיים שלושה. ובכל זאת, החדר שלי נראה בדיוק כפי שהיה כשגרתי שם (עם שינויים טבעיים - פחות בגדים בארון, פחות ספרים על המדף) - ואני כנראה די אוהבת את זה שלא הרבה זז בו(אני כל הזמן אומרת לעצמי שאם זה היה מפריע לי בטח הייתי משנה אותו קצת - אבל אני לא.). הייתי מבינה את ההגיון בצעד בו החדר שלי משמש למטרה אחרת, אבל זה עדיין היה מעציב אותי.

 

[JustMeNow]

אל תזכירו לי...

שנתיים אחרי שיצאתי מהבית, אבא שלי פוטר מעבודתו, רכש מחשב, הציב אותו בחדרי, שם מסמכים שלו ובעצם- החדר שלי נהפך לחדר עבודה שלו! אני מבינה שזה החדר הפנוי היחיד בבית ועד עכשיו-היתי מבלה בבית אולי 72 שעות בחודש וזה טפשי לתת לחדר לעמוד בלי שימוש...אבל כשאני מגיעה הביתה אין לי פינה משלי כי זה החדר עם המחשב ותמיד מישהו רוצה להכנס ולעבוד עליו...מתסכל משהו.

 

[הדס האחרת]

זה באמת נושא רגיש

אני יודעת שאמא שלי עובדת לפעמים בחדר שלי, ואם באים אורחים הם ישנים אצלי, וכל פעם זה מפריע לי שאני באה הביתה ורואה שמשהו קטן השתנה, או זז. לאחרונה ההורים שלי החליטו לצבוע את הבית, כולל את החדר שלי. עקב כך הם הורידו את כל המדפים שהיו בחדר שלי "רק בשביל הצביעה", ומאז בכלל, לא כיף לי כבר להיכנס לחדר שלי. משהו בתחושה שם השתנה. מה גם שלקחתי משם כלמיני דברים שאהבתי, ככה שהוא בכלל נשאר מיותם ועצוב כזה. ולחשוב על שמישהו אחד יעבור לגור שם - לזה בכלל לא הייתי מסכימה, למרות שזה באמת די מטופש. כשאני באה הביתה לסוף שבוע פעם בכמה זמן אני חייבת שתהיה לי את הפינה שלי...

 

[גאיה בת ההרים]

החדר שלי לא השתנה

אולי בגלל שרק עברתי לא מזמן, ואני עדיין מתגוררת בו בסופ"ש לפעמים... מה שכן, לי אין שום סיבה להיפרד מהחדר ממש, כי די ברור שאף אחד לא יאייש אותו במקומי (יש לנו מספיק חדרים בבית, כולל חדר עבודה, ככה שאף אחד לא זומם להשתלט לי על החדר). מצד שני, לפעמים אני מרגישה שאולי הגיע הזמן להפסיק להשקיע בו כי הרי זה כבר לא "החדר שלי" כי אני לא מחשיבה את עצמי כגרה בבית של ההורים, ודי קשה לי להסתגל למחשבה שזה כבר לא החדר שלי ומתישהו, לא כל כך עוד הרבה זמן, אני כנראה אמצא את עצמי מרוקנת את החדר כמעט לגמרי...

 

[שפִירית]

אויש, נקודה כואבת

החדר שלי זה אחד הדברים שכ"כ כואב לי לעזוב אותם. אני חושבת שביליתי בו את מרבית שעותי ביממה. איך שהייתי נכנסת בדלת הראשית של הבית אף אחד לא היה מרגיש שאני נמצאת בכלל. (אולי אם היו שומעים מוזיקה..) עכשיו שאני עוזבת גם אחי הקטן מתכנן תכנונים זדוניים, אבל זה לא שאין לו חדר, פשוט מטעמי נחות שלו. הבית חצי ריק, יש המון מקום ככה שאורחים אני לא מאמינה שיכניסו דווקא לחדר שלי ובקשר למלחמות עם אחי הקטן, אני בטוח אנצח, או שנתפשר על זה שהוא רק ישן שם בלילות חמים. אבל באמת, זה הדבר שהכי כואב לי בעזיבת הבית. החדר שהשקעתי בו כ"כ הרבה והעברתי בו זמנים מיוחדים. הזכרונות יהיו שם תמיד אני משערת וכל פעם שאבוא לבקר זה עדין יהיה שונה. אבל זה כנראה חלק מהמחיר...

 

[ליאללל]

אההה מוכר

אני כבר הודעתי לאחי הקטן שהחדר שלו אבל לא ממש שלו לפחות לשנה הקרובה, אמרתי כי מי יודע איך יילך וכו' אבל בולשיט זה בשביל הבטחון שאני זקוקה לו בדיוק כמוך שיהיה לאן לחזור והשקט הנפשי. אחי כל כך מתלהב שיהיה לו חדר משלו שהוא קיבל את הכל בחיוך ובהבנה אפילו הבטיח שלא ישנה את הצבע של החדר וישנה את הצורה שלו ולא כלום.