החבר של החבר
קראו לו גדי, ג`ינג`י מתוק עם נמשים קטנטנים על האף. איך אפשר לסרב לכזה דבר? ואיך שהוא חיזר, מבוייש כל כך. התחשק לי לאכול אותו. זה היה בתיכון, בהפסקות, גדי עבר ליד הכיתה והביט. תמיד הביט והסתלק. כולם ידעו. מיד היו כל המבטים מופנים אלי. נו כבר, אמרו לי, גשי אליו. הוא כזה חמוד. וכך חיזר אחרי גדי מספר חודשים. מצאתי מכתבים בתיק. מושקעים ביותר. שירים, ציורים שצייר אותי, ממש חמד של בחור. כל כך תמים. ואני כל כך נהנת מהחיזור הילדותי הזה, אבל יודעת שהוא תמים מידי בשבילי. לא רציתי לפגוע בו. התקרב החופש הגדול. גדי נראה לחוץ, ידע שאם לא יעשה צעד נועז יותר, אעלם לו לחודשיים. והוא עשה. ניגש אלי בהפסקה, הביט בי ולקח את ידי. עם חיוך שעומד להתפרץ מצחוק, ומבטים של כל הסובבים, צעדתי אחריו. הוא היה נבוך אבל נראה כמי שתכנן את הצעדים הללו ימים רבים. וכך הפכנו אני וגדי - חברים. הימים חלפו ומלבד נשיקות תמימות וללכת יד ביד, לא קרה כלום. זה שיגע אותי, רציתי להגיד לו: צא מזה. נו כבר. אין לי סבלנות יותר. אבל הוא היה עסוק בלהראות אותי למשפחה, ואחר כך לחברים. יום אחד הגענו לדודים. התישבנו בסלון ולפתע, בן דודו מביט אלי ויודע. ואני מבולבלת, זה הוא או לא הוא. היתה מבוכה. גדי לא הרגיש בה. זה קרה כמה חודשים קודם. הכרתי אותו, היה מצב רוח, היו ריקודים. התקרבנו. התקרב עוד ועוד, היה טיפוס מפוקפק. ואני נלחצתי. התחמקתי, לא רציתי אותו. הסיע אותי הביתה. כל הדרך דיבר על העתיד המהנה ביחד. לפני שירדתי מהרכב מסרתי לו מספר טלפון לא מוכר. הוא כל כך חייך. אמר שיתקשר מחר. והנה אנחנו באותו הסלון, המבטים שואלים, כועסים. הוא מביט על גדי ואני יודעת שהוא עומד לקלקל לי. יודעת ורוצה לבכות. ההמשך------- כשאתאושש.
קראו לו גדי, ג`ינג`י מתוק עם נמשים קטנטנים על האף. איך אפשר לסרב לכזה דבר? ואיך שהוא חיזר, מבוייש כל כך. התחשק לי לאכול אותו. זה היה בתיכון, בהפסקות, גדי עבר ליד הכיתה והביט. תמיד הביט והסתלק. כולם ידעו. מיד היו כל המבטים מופנים אלי. נו כבר, אמרו לי, גשי אליו. הוא כזה חמוד. וכך חיזר אחרי גדי מספר חודשים. מצאתי מכתבים בתיק. מושקעים ביותר. שירים, ציורים שצייר אותי, ממש חמד של בחור. כל כך תמים. ואני כל כך נהנת מהחיזור הילדותי הזה, אבל יודעת שהוא תמים מידי בשבילי. לא רציתי לפגוע בו. התקרב החופש הגדול. גדי נראה לחוץ, ידע שאם לא יעשה צעד נועז יותר, אעלם לו לחודשיים. והוא עשה. ניגש אלי בהפסקה, הביט בי ולקח את ידי. עם חיוך שעומד להתפרץ מצחוק, ומבטים של כל הסובבים, צעדתי אחריו. הוא היה נבוך אבל נראה כמי שתכנן את הצעדים הללו ימים רבים. וכך הפכנו אני וגדי - חברים. הימים חלפו ומלבד נשיקות תמימות וללכת יד ביד, לא קרה כלום. זה שיגע אותי, רציתי להגיד לו: צא מזה. נו כבר. אין לי סבלנות יותר. אבל הוא היה עסוק בלהראות אותי למשפחה, ואחר כך לחברים. יום אחד הגענו לדודים. התישבנו בסלון ולפתע, בן דודו מביט אלי ויודע. ואני מבולבלת, זה הוא או לא הוא. היתה מבוכה. גדי לא הרגיש בה. זה קרה כמה חודשים קודם. הכרתי אותו, היה מצב רוח, היו ריקודים. התקרבנו. התקרב עוד ועוד, היה טיפוס מפוקפק. ואני נלחצתי. התחמקתי, לא רציתי אותו. הסיע אותי הביתה. כל הדרך דיבר על העתיד המהנה ביחד. לפני שירדתי מהרכב מסרתי לו מספר טלפון לא מוכר. הוא כל כך חייך. אמר שיתקשר מחר. והנה אנחנו באותו הסלון, המבטים שואלים, כועסים. הוא מביט על גדי ואני יודעת שהוא עומד לקלקל לי. יודעת ורוצה לבכות. ההמשך------- כשאתאושש.