החבר הכי טוב שלי
הייתי בת 10. איציק התקשר ושאל מה שלומי, ואם הוא יכול לבוא. תמיד הוא היה כאן. הצל שלי, קראתי לו. כשלא בא אלי, היה מזמין אותי לבוא אליו. תמיד ישב לידי או השתרך אחרי. חשתי מחנק ואמרתי לו שאני חולה, ומעדיפה שלא יבוא. כשניתקתי קראה לי בת השכן לרדת לחצר ולשחק איתה ועם שאר הילדים, ואני מיהרתי למטה. שיחקנו מחבואים, ואח"כ תופסת. רדפתי אחרי יואב, ובדיוק כשהשגתי אותו, ראיתי את איציק. אינני יודעת כמה זמן עמד והתבונן בנו משחקים. קפאתי במקומי. פניו היו לבנים, והנמשים קפצו מהן בעליזות בלתי ראויה. אגרופיו היו קמוצים, שפתיו מהודקות, ואני ידעתי שהוא כועס. הוא עשה צעד לקראתי ופתאום הוצפו פניו והוא צעק: "את שיקרת לי! איזו מין חברה את???" עמדתי מולו מבויישת, נבוכה. ואז התקוממתי. מי הוא שיאמר לי עם מי לשחק? מי הוא שיקבע שאני לא חברה טובה? מה הוא חושב את עצמו בכלל? "אתה כבר לא החבר הכי טוב שלי!!!" נפלט ממני הזעם בצעקה. מיד כשהמילים יצאו ממני נכלמתי. ההבעה על פניו הממה אותי. הלסת שלו נשמטה, החיוורון חזר ביתר עוז, עיניו התכרכמו ואגרופיו רפו. הוא עמד והביט בי, חודר במבטו דרך עיני אל עומקי נשמתי, מפשפש בה, מחפש - האם אני באמת לא החבר הכי טוב שלך? השפלתי את מבטי, כדי שלא יוכל למצוא את התשובה. שמעתי אותו אומר "זכותך לשחק עם מי שאת רוצה". בקול יציב ושקט. מרוב תדהמה הבטתי שוב בפניו. זה מה שיש לו לומר? הוא חייך, ולא יכולתי לקבוע אם אלי או לעצמו. ואז הסתובב והחל מתרחק. נשארתי נטועה במקומי, מבולבלת. הבטתי בגבו, וחשתי כאב חד של פרידה. הוא זה שתמיד היה איתי. הוא זה שתמיד הקשיב, תמך, עזר. הוא שנתן לי להעתיק ממנו שיעורים, ודאג להביא לי את השיעורים כשהייתי חולה. הוא היה איתי בעיתות מצוקה או שמחה. ואהבתי אותו כי אהבתו אלי היתה שקטה ונטולת דרישות. הוא היה הצל שלי, ולכן - הוא היה חלק ממני. "חכה!" קראתי אחריו, "אתה כן! אתה כן החבר הכי טוב שלי!". הוא עצר במקומו, ומבלי להסתובב שלח מעבר לכתפו "אני יודע" והמשיך ללכת.
הייתי בת 10. איציק התקשר ושאל מה שלומי, ואם הוא יכול לבוא. תמיד הוא היה כאן. הצל שלי, קראתי לו. כשלא בא אלי, היה מזמין אותי לבוא אליו. תמיד ישב לידי או השתרך אחרי. חשתי מחנק ואמרתי לו שאני חולה, ומעדיפה שלא יבוא. כשניתקתי קראה לי בת השכן לרדת לחצר ולשחק איתה ועם שאר הילדים, ואני מיהרתי למטה. שיחקנו מחבואים, ואח"כ תופסת. רדפתי אחרי יואב, ובדיוק כשהשגתי אותו, ראיתי את איציק. אינני יודעת כמה זמן עמד והתבונן בנו משחקים. קפאתי במקומי. פניו היו לבנים, והנמשים קפצו מהן בעליזות בלתי ראויה. אגרופיו היו קמוצים, שפתיו מהודקות, ואני ידעתי שהוא כועס. הוא עשה צעד לקראתי ופתאום הוצפו פניו והוא צעק: "את שיקרת לי! איזו מין חברה את???" עמדתי מולו מבויישת, נבוכה. ואז התקוממתי. מי הוא שיאמר לי עם מי לשחק? מי הוא שיקבע שאני לא חברה טובה? מה הוא חושב את עצמו בכלל? "אתה כבר לא החבר הכי טוב שלי!!!" נפלט ממני הזעם בצעקה. מיד כשהמילים יצאו ממני נכלמתי. ההבעה על פניו הממה אותי. הלסת שלו נשמטה, החיוורון חזר ביתר עוז, עיניו התכרכמו ואגרופיו רפו. הוא עמד והביט בי, חודר במבטו דרך עיני אל עומקי נשמתי, מפשפש בה, מחפש - האם אני באמת לא החבר הכי טוב שלך? השפלתי את מבטי, כדי שלא יוכל למצוא את התשובה. שמעתי אותו אומר "זכותך לשחק עם מי שאת רוצה". בקול יציב ושקט. מרוב תדהמה הבטתי שוב בפניו. זה מה שיש לו לומר? הוא חייך, ולא יכולתי לקבוע אם אלי או לעצמו. ואז הסתובב והחל מתרחק. נשארתי נטועה במקומי, מבולבלת. הבטתי בגבו, וחשתי כאב חד של פרידה. הוא זה שתמיד היה איתי. הוא זה שתמיד הקשיב, תמך, עזר. הוא שנתן לי להעתיק ממנו שיעורים, ודאג להביא לי את השיעורים כשהייתי חולה. הוא היה איתי בעיתות מצוקה או שמחה. ואהבתי אותו כי אהבתו אלי היתה שקטה ונטולת דרישות. הוא היה הצל שלי, ולכן - הוא היה חלק ממני. "חכה!" קראתי אחריו, "אתה כן! אתה כן החבר הכי טוב שלי!". הוא עצר במקומו, ומבלי להסתובב שלח מעבר לכתפו "אני יודע" והמשיך ללכת.
