d a n i e l 18
New member
החבר הירוק שלי...
רבתי עם הידיד הכי טוב שלי...אנחנו קצת יותר מידידם ובגלל זה רבנו העניין הוא שאנחנו מאוהבים אבל שנינו בהכחשה... אני חושבת שהסיפור הזה ממש לעניין...כתבתי אותו בערך לפני שנה ביום הראשון שראיתי אותו ידעתי שנהפוך להיות חברים הכי טובים הוא גר בסוף מטע התפוחים, מבודד משאר העצים, גדול מבין חמש מאות עצי התפוח והיא הקטנה מבין חמשת אחיה. כשהייתי ילדה קטנה, נהגתי לטפס על ענפיו, לשבת שם במשך שעות ולשוחח עם עם עצי, כך קראתי לו. עצי לא היה לי רק לחבר, הוא היה גם המגן שלי. הוא הגן עלי מפני הרוח בעזרת ענפיו, עליו שימשו לי למטריה בימות הגשם הסוערים וצלו שימש לי להגנה וצינן בימות הקיץ החמים. נהגתי לספר לו הכול. סיפרתי לו על המורים בבית הספר ועל הנער החדש שהגיע לכיתה, ואף הודתי בפניו, כי אני מחבבת אותו. נהגתי להתייעץ איתו בנושאים חשובים. עצי תמיד הקשיב, ולא התפרץ לדברי. ואז, לאחר שחשב היטב היה נותן לי עצה טובה, שתמיד שימשה אותי השנים עברו חלפו. עצי פשט מעליו את בגדיו בסתיו, ובאביב הוא החל לפרוח שוב. אני עזבתי את הבית והתחלתי ללמוד במכללה שבעיר, ובכל הזדמנות שהיתה לי, הייתי חוזרת ומבקרת את עצי. עצי תמיד חיכה לי. הוא לא הלך, הוא פשוט נשאר באותו המקום, ממתין לביקור הבא שלי. בביקורי הייתי תעולה על אחד מענפיו, ועצי תמיד סייע לי, כשהוא מוריד את אחד מענפיו הקטנים ששימשו לי למדרגה. הייתי מתיישבת בחיקו, והוא היה כורך את זרועותיו סביבי. הוא הרגיע אותי ונתן לי להרגיש, שאני הכי מיוחדת בעולם. כך כל דאגותי התעופפו להן עם הרוח ונשרו ממחשבותי. באחד הימים לאחר שיצאנו לחופשת הקיץ, ביקרתי את עצי, וסיפרתי לו על הבחור החדש שפגשתי, טל. עצי, כמובן, התעניין מאוד מי הבחור, והאם הכוונות שלו רציניות לגבי? מיהרתי להרגיע אותו: "אין לך מה לדאוג, הוא בחור טוב", השבתי, ואז לחשתי לעצי בשקט, שאף אחד לא ישמע: "עצי, אתה יודע, הוא הציע לי להינשא לו!". עצי כל כך שמח בשבילי. הוא קרא לחברותיו הציפורים, ובישר להן את הבשורה. "אתן מאמינות" הוא קרא, "הילדה הקטנה מתחתנת" "ששש ששש... עצי, זה סוד", לחשתי לו. שמתי לב, כי עניו של עצי מתמלאות דמעות, שהחלו זולגות מעיניו ומטפטפות עלי. חיבקתי אותו וניסיתי לאמץ הכי קרוב שאפשר. "עצי, אל תבכה", אמרתי, כשאני מוחה את אחת מדמעותיו. "אני מצטער ילדונת, פשוט אני שמח בשבילך" השיב בקול צרוד. השנים חלפו להן. אני ילדתי שלושה ילדים ועברתי לגור במדינה אחרת, ונראה כי שחכתי מחברי הטוב, עצי. עד לאותו לילה שבו חלמתי עליו. הוא היה שפוף, כמעט ערום, למרות שהאביב הפציר כבר מזמן. ענפיו היו שבורים, והוא נראה חולה מאוד. הוא קרא לי, ולא יכולתי לגשת אליו, הייתי רחוקה ממנו. התעוררתי, כשזעה קרה עוטפת את גופי. החלטתי שעלי לחזור ולבקר את עצי, את חברי הטוב שעזבתי. דימיינתי את עצמי עומדת תחת צלו,כשידיו מחבקות אותי. אך עצי כבר אינו משרה את צילו, הוא כבר זקן, הוא חולה, הוא עומד למות. אבל הוא לא הלך. הוא נשאר באותו מקום, חיכה לי! "עצי", קראתי בלחש "אני מצטערת ששחכתי, שלא ביקרתי, שלא כתבתי" הדמעות הציפו את עיני ולא יכולתי לסלוח לעצמי על ששכחתי חבר. אך עצי לא כעס, הוא פשוט חייך ואמר "עכשיו את פה". "עצי רציתי להודות לך" אמרתי "רציתי להודות לך על כך שהיית חבר, ששימשת לי לכנפיים, שנתת לי את האפשרות לעוף". עצי חייך. הוא לא השיב דבר. נראה שהחזיק את עצמו שלא לפרוץ בבכי, ואז, לפני שמת, אמר: "ילדונת, תודה שהיית חברתי....". כשהייתי ילדה קטנה, נהגתי לטפס על ענפיו ולשבת שם במשך שעות. הייתי מספרת לו הכול, הוא היה בשבילי חבר, אח. אני מספרת לכם זאת היום ילדי, כדי שאף פעם לא תשכחו מה המשמעות של חבר. חבר נמצא שם לצידך, ולעולם לא יעזוב אותך. תלמדו להוקיר את חבריכם ולאהוב אותם, ולעולם אל תשכחו.
רבתי עם הידיד הכי טוב שלי...אנחנו קצת יותר מידידם ובגלל זה רבנו העניין הוא שאנחנו מאוהבים אבל שנינו בהכחשה... אני חושבת שהסיפור הזה ממש לעניין...כתבתי אותו בערך לפני שנה ביום הראשון שראיתי אותו ידעתי שנהפוך להיות חברים הכי טובים הוא גר בסוף מטע התפוחים, מבודד משאר העצים, גדול מבין חמש מאות עצי התפוח והיא הקטנה מבין חמשת אחיה. כשהייתי ילדה קטנה, נהגתי לטפס על ענפיו, לשבת שם במשך שעות ולשוחח עם עם עצי, כך קראתי לו. עצי לא היה לי רק לחבר, הוא היה גם המגן שלי. הוא הגן עלי מפני הרוח בעזרת ענפיו, עליו שימשו לי למטריה בימות הגשם הסוערים וצלו שימש לי להגנה וצינן בימות הקיץ החמים. נהגתי לספר לו הכול. סיפרתי לו על המורים בבית הספר ועל הנער החדש שהגיע לכיתה, ואף הודתי בפניו, כי אני מחבבת אותו. נהגתי להתייעץ איתו בנושאים חשובים. עצי תמיד הקשיב, ולא התפרץ לדברי. ואז, לאחר שחשב היטב היה נותן לי עצה טובה, שתמיד שימשה אותי השנים עברו חלפו. עצי פשט מעליו את בגדיו בסתיו, ובאביב הוא החל לפרוח שוב. אני עזבתי את הבית והתחלתי ללמוד במכללה שבעיר, ובכל הזדמנות שהיתה לי, הייתי חוזרת ומבקרת את עצי. עצי תמיד חיכה לי. הוא לא הלך, הוא פשוט נשאר באותו המקום, ממתין לביקור הבא שלי. בביקורי הייתי תעולה על אחד מענפיו, ועצי תמיד סייע לי, כשהוא מוריד את אחד מענפיו הקטנים ששימשו לי למדרגה. הייתי מתיישבת בחיקו, והוא היה כורך את זרועותיו סביבי. הוא הרגיע אותי ונתן לי להרגיש, שאני הכי מיוחדת בעולם. כך כל דאגותי התעופפו להן עם הרוח ונשרו ממחשבותי. באחד הימים לאחר שיצאנו לחופשת הקיץ, ביקרתי את עצי, וסיפרתי לו על הבחור החדש שפגשתי, טל. עצי, כמובן, התעניין מאוד מי הבחור, והאם הכוונות שלו רציניות לגבי? מיהרתי להרגיע אותו: "אין לך מה לדאוג, הוא בחור טוב", השבתי, ואז לחשתי לעצי בשקט, שאף אחד לא ישמע: "עצי, אתה יודע, הוא הציע לי להינשא לו!". עצי כל כך שמח בשבילי. הוא קרא לחברותיו הציפורים, ובישר להן את הבשורה. "אתן מאמינות" הוא קרא, "הילדה הקטנה מתחתנת" "ששש ששש... עצי, זה סוד", לחשתי לו. שמתי לב, כי עניו של עצי מתמלאות דמעות, שהחלו זולגות מעיניו ומטפטפות עלי. חיבקתי אותו וניסיתי לאמץ הכי קרוב שאפשר. "עצי, אל תבכה", אמרתי, כשאני מוחה את אחת מדמעותיו. "אני מצטער ילדונת, פשוט אני שמח בשבילך" השיב בקול צרוד. השנים חלפו להן. אני ילדתי שלושה ילדים ועברתי לגור במדינה אחרת, ונראה כי שחכתי מחברי הטוב, עצי. עד לאותו לילה שבו חלמתי עליו. הוא היה שפוף, כמעט ערום, למרות שהאביב הפציר כבר מזמן. ענפיו היו שבורים, והוא נראה חולה מאוד. הוא קרא לי, ולא יכולתי לגשת אליו, הייתי רחוקה ממנו. התעוררתי, כשזעה קרה עוטפת את גופי. החלטתי שעלי לחזור ולבקר את עצי, את חברי הטוב שעזבתי. דימיינתי את עצמי עומדת תחת צלו,כשידיו מחבקות אותי. אך עצי כבר אינו משרה את צילו, הוא כבר זקן, הוא חולה, הוא עומד למות. אבל הוא לא הלך. הוא נשאר באותו מקום, חיכה לי! "עצי", קראתי בלחש "אני מצטערת ששחכתי, שלא ביקרתי, שלא כתבתי" הדמעות הציפו את עיני ולא יכולתי לסלוח לעצמי על ששכחתי חבר. אך עצי לא כעס, הוא פשוט חייך ואמר "עכשיו את פה". "עצי רציתי להודות לך" אמרתי "רציתי להודות לך על כך שהיית חבר, ששימשת לי לכנפיים, שנתת לי את האפשרות לעוף". עצי חייך. הוא לא השיב דבר. נראה שהחזיק את עצמו שלא לפרוץ בבכי, ואז, לפני שמת, אמר: "ילדונת, תודה שהיית חברתי....". כשהייתי ילדה קטנה, נהגתי לטפס על ענפיו ולשבת שם במשך שעות. הייתי מספרת לו הכול, הוא היה בשבילי חבר, אח. אני מספרת לכם זאת היום ילדי, כדי שאף פעם לא תשכחו מה המשמעות של חבר. חבר נמצא שם לצידך, ולעולם לא יעזוב אותך. תלמדו להוקיר את חבריכם ולאהוב אותם, ולעולם אל תשכחו.
