הזמנה לניתוח 4
- פותח הנושא omer chen
- פורסם בתאריך
הי עומר
יפה שאתה מציג שוב שיר לניתוח, שיר כל כך קלאסי, מקוה שזו התחלת השיבה לפורום. השיר יצא ב"הספר השלישי" (1969). הוא מציג שאלה שעבורי שהיא פתוחה עד היום - מה הוא הבגד הזה. בגד מציג, אולי מיפה את הלובש אותו, וגם "אורז" אותו מאפשר לו לצאת מרשות הפרט לרשות הכלל. זוכרת מחד את החיבה של רביקוביץ לאופנה. מאידך - זוכרת שבראיון עם אבירמה גולן סמוך למותה הביעה הסתייגות מכך שאנשים/ מורים לספרות/ תלמידים עוסקים בהסברת שירים. כך גם לא התיחסה בראיון לשאלה - מי זאת מדאה. ובין אלה מתקיימת עבורי שאלת הבגד הבוער באש.
יפה שאתה מציג שוב שיר לניתוח, שיר כל כך קלאסי, מקוה שזו התחלת השיבה לפורום. השיר יצא ב"הספר השלישי" (1969). הוא מציג שאלה שעבורי שהיא פתוחה עד היום - מה הוא הבגד הזה. בגד מציג, אולי מיפה את הלובש אותו, וגם "אורז" אותו מאפשר לו לצאת מרשות הפרט לרשות הכלל. זוכרת מחד את החיבה של רביקוביץ לאופנה. מאידך - זוכרת שבראיון עם אבירמה גולן סמוך למותה הביעה הסתייגות מכך שאנשים/ מורים לספרות/ תלמידים עוסקים בהסברת שירים. כך גם לא התיחסה בראיון לשאלה - מי זאת מדאה. ובין אלה מתקיימת עבורי שאלת הבגד הבוער באש.
דברים שחשבתי
קראתי את השיר כמה פעמים. נדמה שכל פעם הוא מתבהר מעט, ועדיין - לא בטוח. 1. אי אפשר להתעלם מכך שהמשוררת מזכירה את הסיפור מהמיתולוגיה היוונית, על יאזון (יאסון, jason) וגיזת הזהב. תחילה חשבתי שגיזת הזהב נדמית בעיני רוחה לבגד הבוער. כשחזרתי שוב לקרוא את הסיפור המיתולוגי, ואז את השיר, לא מצאתי את הקשר חזק מספיק. מה שכן, אני חושב שמעשיה של מדיאה (אישתו של יאסון) הם החשובים בארמז. 2. מדיאה הרגה את ילדיה עם יאסון ושרפה את עצמה באש. מקובל לחשוב שעשתה זאת מתוך טירוף (ומכאן - מדיאה - madness). יש דעות לפיהן עשתה זאת מקנאה על בגידותיו של יאסון בה. אני חושב, ותיכף אסביר למה, שהמשוררת בחרה להשתמש כאן בטירוף. 3. בשיר קיימות שתי דמויות - הדוברת ובת שיחה. לא מעט חשבתי בעניין. לבסוף הגעתי למסקנה ששתי הדמויות הן אחת - כלומר - שני "ייצוגים" לאותה אישיות. האחת שואפת לנורמאליות וחוששת ממה שתגיד הסביבה, והשניה מעוניינת להיות אמיתית ולא פוחדת להיקרא - משוגעת. 4. לעניין הבגד - אני חושב שמדובר כאן על איך שהסביבה רואה את הדוברת. ולעניין זה, כמטורפת. אותה דמות ביקורתית בתוך ראשה, טוענת שהסביבה תפרה את הבגד - כלומר, מתכחשת לשיגעון. הדמות השנייה, ה"אותנטית", מבקשת שלא להסתתר. היא רוצה בכל כוחה להיות אמיתית. גם כשהייתה ילדה, ריח השמפו לא היה טבעי כי לא היה שלה באמת. אותה בושם, אותה תחפושת, אותו בגד לא בוער - כולם הם ביטויים לדמות הביקורתית, המזוייפת, המבקשת את אהבת הסביבה. 5. הסוף המצמרר בו הדוברת צועקת: "אין עליי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת", הוא אחד הוידויים הכואבים והישירים ביותר שקראתי. הדוברת מסירה אחריות מהסביבה ומודה, היא משוגעת כי זאת היא האמיתית, לא בגלל שכך רואים אותה. אלה בכל אופן כמה הרהורים שלי. אולי טעיתי לגמרי. תודה דון ומלים
קראתי את השיר כמה פעמים. נדמה שכל פעם הוא מתבהר מעט, ועדיין - לא בטוח. 1. אי אפשר להתעלם מכך שהמשוררת מזכירה את הסיפור מהמיתולוגיה היוונית, על יאזון (יאסון, jason) וגיזת הזהב. תחילה חשבתי שגיזת הזהב נדמית בעיני רוחה לבגד הבוער. כשחזרתי שוב לקרוא את הסיפור המיתולוגי, ואז את השיר, לא מצאתי את הקשר חזק מספיק. מה שכן, אני חושב שמעשיה של מדיאה (אישתו של יאסון) הם החשובים בארמז. 2. מדיאה הרגה את ילדיה עם יאסון ושרפה את עצמה באש. מקובל לחשוב שעשתה זאת מתוך טירוף (ומכאן - מדיאה - madness). יש דעות לפיהן עשתה זאת מקנאה על בגידותיו של יאסון בה. אני חושב, ותיכף אסביר למה, שהמשוררת בחרה להשתמש כאן בטירוף. 3. בשיר קיימות שתי דמויות - הדוברת ובת שיחה. לא מעט חשבתי בעניין. לבסוף הגעתי למסקנה ששתי הדמויות הן אחת - כלומר - שני "ייצוגים" לאותה אישיות. האחת שואפת לנורמאליות וחוששת ממה שתגיד הסביבה, והשניה מעוניינת להיות אמיתית ולא פוחדת להיקרא - משוגעת. 4. לעניין הבגד - אני חושב שמדובר כאן על איך שהסביבה רואה את הדוברת. ולעניין זה, כמטורפת. אותה דמות ביקורתית בתוך ראשה, טוענת שהסביבה תפרה את הבגד - כלומר, מתכחשת לשיגעון. הדמות השנייה, ה"אותנטית", מבקשת שלא להסתתר. היא רוצה בכל כוחה להיות אמיתית. גם כשהייתה ילדה, ריח השמפו לא היה טבעי כי לא היה שלה באמת. אותה בושם, אותה תחפושת, אותו בגד לא בוער - כולם הם ביטויים לדמות הביקורתית, המזוייפת, המבקשת את אהבת הסביבה. 5. הסוף המצמרר בו הדוברת צועקת: "אין עליי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת", הוא אחד הוידויים הכואבים והישירים ביותר שקראתי. הדוברת מסירה אחריות מהסביבה ומודה, היא משוגעת כי זאת היא האמיתית, לא בגלל שכך רואים אותה. אלה בכל אופן כמה הרהורים שלי. אולי טעיתי לגמרי. תודה דון ומלים
הבגד- לא נתוח, אבל מחשבות
הבגד- הבגד הוא הכותרת. כל השיר חג סביב הבגד הבוער שנתנה מדיאה לאשתו של יאסון. הבגד ששרף את אשתו באש (הקנאה/הטרוף של מדיאה) אחרי כמה קריאות הבגד מצטייר לי כמטונימיה למצב של הדוברת, או כפי שהיא מכנה-"מבלבל את דעתי". העיסוק הוא בקולות, ברוח שורקת בזכרונות דרך הבגד הבוער, בריח מלווה, במשנה זהירות. בעיני, הכוונה עוסקת במצב נפשי לא יציב "והייתי חולה מאוד" או מחלת נפש (מכנה כך מפאת חוסר ידע וחוסר רצון להכנס למצב המסויים ממנו סבלה) שהדוברת מקפלת לתוך הבגד הבוער מהמתולוגיה. יש קשר גם להריגת ילדים. לא בדיוק ברור אם מדיאה הרגה את ילדיה, לפחות על פי המחזה היא כן הורגת אותם. (מדהים כמה מתקשר למשפט שהולך היום בארה"ב נגד האם אנדריאה ייטס שהטביעה את חמשת ילדיה ויצאה זכאית בימים אלה בגלל מצב נפשי.) בהחלט אפשר לקחת גם למצב לא יציב של הכותבת כמשוררת - העיסוק באמנות שהוא תמיד לא מציאותי, עוסק בדמיון, בעולמות זרים, שמשתלבים לבגד, אבל הקשר למדיאה מאוד מחזק בי את המחשבה שהכוונה לטרוף. אני/אַתְּ/היא- יש כאן מאין דו שיח אבל אחרי מספר קריאות נראה שההדברות היא בינה לבין עצמה. טשטוש גבולות בין מי מדברת- אולי, מה שעובר בראשה, אולי שוב עיסוק בטשטוש. האם יש בה שני קולות או יותר? "אני"- מופיע רק בצמוד ל-"יודעת" ורק לקראת הסיום. ושם יש גם ידיעה ברורה:"ריח הבושם ההוא מבלבל את דעתי." "תפרו לי"- הבגד הבוער של הדוברת נתפר עבורה. ממש כמו שמדיאה הכינה את השמלה הבוערת לאשתו של יאסון. על אף הידיעה כביכול שיש עליה בגד בוער, יש גם התכחשות- "אינני נותנת אמון בטרגדיות יוניות." ושוב טשטוש גבולות. מצד אחד מאמינה ומצד שני, זה רק סיפור. ועוד- הבגד לא נתפר על ידה. הוא הוכן עבורה. ולסיום- ההבנה שאין בגלל בגד. שזו היא. ישנה מודעות למצבה. מקסים בעיני המשחק בטשטוש גבולות, ומצד שני כמה עצוב ושורף. מתי זו המציאות, מתי זה דמיון. מתי הבערה הזו היא את עצמך?
הבגד- הבגד הוא הכותרת. כל השיר חג סביב הבגד הבוער שנתנה מדיאה לאשתו של יאסון. הבגד ששרף את אשתו באש (הקנאה/הטרוף של מדיאה) אחרי כמה קריאות הבגד מצטייר לי כמטונימיה למצב של הדוברת, או כפי שהיא מכנה-"מבלבל את דעתי". העיסוק הוא בקולות, ברוח שורקת בזכרונות דרך הבגד הבוער, בריח מלווה, במשנה זהירות. בעיני, הכוונה עוסקת במצב נפשי לא יציב "והייתי חולה מאוד" או מחלת נפש (מכנה כך מפאת חוסר ידע וחוסר רצון להכנס למצב המסויים ממנו סבלה) שהדוברת מקפלת לתוך הבגד הבוער מהמתולוגיה. יש קשר גם להריגת ילדים. לא בדיוק ברור אם מדיאה הרגה את ילדיה, לפחות על פי המחזה היא כן הורגת אותם. (מדהים כמה מתקשר למשפט שהולך היום בארה"ב נגד האם אנדריאה ייטס שהטביעה את חמשת ילדיה ויצאה זכאית בימים אלה בגלל מצב נפשי.) בהחלט אפשר לקחת גם למצב לא יציב של הכותבת כמשוררת - העיסוק באמנות שהוא תמיד לא מציאותי, עוסק בדמיון, בעולמות זרים, שמשתלבים לבגד, אבל הקשר למדיאה מאוד מחזק בי את המחשבה שהכוונה לטרוף. אני/אַתְּ/היא- יש כאן מאין דו שיח אבל אחרי מספר קריאות נראה שההדברות היא בינה לבין עצמה. טשטוש גבולות בין מי מדברת- אולי, מה שעובר בראשה, אולי שוב עיסוק בטשטוש. האם יש בה שני קולות או יותר? "אני"- מופיע רק בצמוד ל-"יודעת" ורק לקראת הסיום. ושם יש גם ידיעה ברורה:"ריח הבושם ההוא מבלבל את דעתי." "תפרו לי"- הבגד הבוער של הדוברת נתפר עבורה. ממש כמו שמדיאה הכינה את השמלה הבוערת לאשתו של יאסון. על אף הידיעה כביכול שיש עליה בגד בוער, יש גם התכחשות- "אינני נותנת אמון בטרגדיות יוניות." ושוב טשטוש גבולות. מצד אחד מאמינה ומצד שני, זה רק סיפור. ועוד- הבגד לא נתפר על ידה. הוא הוכן עבורה. ולסיום- ההבנה שאין בגלל בגד. שזו היא. ישנה מודעות למצבה. מקסים בעיני המשחק בטשטוש גבולות, ומצד שני כמה עצוב ושורף. מתי זו המציאות, מתי זה דמיון. מתי הבערה הזו היא את עצמך?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.