ניתוח השיר - כישופים לדליה רביקוביץ
לפני הניתוח עצמו, ידוע שלדליה רביקוביץ היו בעיות נפשיות, וכמה משיריה, נכתבו ממקום דמיוני, ואולי אפילו היו הזויים. אצל דליה, האירועים בחייה, תפיסותיה ואמונותיה, השפיעו על חייה ובאו לידי ביטוי בכתיבתה. התייתמותה מאביה בגיל צעיר, דעותיה ותפיסותיה הפוליטיות, היותה פמניסטית, המחאה שלה נגד אי צדק חברתי ועוד. השיר הזה לדעתי, כבר מהכותרת מוביל אותנו לחשוב שזה אחד השירים היותר הזויים ודמיוניים שלה. כישופים/דליה רביקוביץ הַיּוֹם אֲנִי גִבְעָה, מָחָר אֲנִי יָם. כָּל יוֹם אֲנִי תוֹעָה כִּבְאֵר שֶׁל מִרְיָם, כָּל יוֹם אֲנִי בּוּעָה אוֹבֶדֶת בַּנְּקִיקִים. בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי סוּסִים אֲדֻמִּים סְגֻלִּים וִירֻקִּים, לַבֹּקֶר הִקְשַׁבְתִּי פִּכְפּוּךְ עַד אֵין קֵץ, קִשְׁקוּשׁ שֶׁל תֻּכִּים, הַיּוֹם אֲנִי שַׁבְּלוּל מָחָר אֲנִי עֵץ רָם כַּתָּמָר. אֶתְמוֹל הָיִיתִי כּוּךְ הַיּוֹם אֲנִי צְדָפִית. מָחָר אֲנִי מָחָר. לדעתי, אין בשיר הזה יותר מידי מה לנתח, הוא די גלוי, בהתחשב בזה שאנחנו יודעים את הרקע של המשוררת. הכותרת מרמזת על כשפים, אולי המשוררת, משחקת בדמיונה באפשרות שתוכל להיות קוסמת או מכשפה, ולעשות מיני כשפים, אולי זו רק הזייה שעלתה בראשה. מה שבולט בשיר הזה, זה חוסר היציבות: היום, מחר, אתמול. ועוד משהו מרכזי, השיר סובב סביב האני. הַיּוֹם אֲנִי גִבְעָה, מָחָר אֲנִי יָם. כָּל יוֹם אֲנִי תוֹעָה כִּבְאֵר שֶׁל מִרְיָם, כָּל יוֹם אֲנִי בּוּעָה אוֹבֶדֶת בַּנְּקִיקִים. בבית הראשון, בולטת תמונה מהטבע המכילה מים, באר, בועה, נקיקים. המים מזכך, המים מרפא מכאובים, אני מוצאת בבית הרבה מאד כאב שמחפש מרפא. אבל גם הדוברת בשיר תועה ואובדת בנקיקים, היא רוצה להתבודד. משהו שמעלה את המחשבה עד כמה היא הייתה כואבת, ועד כמה רצתה לברוח מהמציאות בה היא חיה. בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי סוּסִים אֲדֻמִּים סְגֻלִּים וִירֻקִּים, לַבֹּקֶר הִקְשַׁבְתִּי פִּכְפּוּךְ עַד אֵין קֵץ, קִשְׁקוּשׁ שֶׁל תֻּכִּים, ההזיה ממשיכה, בחלומה רואה הדוברת סוסים. הסוסים צבועים בצבעים יותר שמחים, צבעי הקשת, ושוב יש קשר אל המים, הקשת בענן (ההבטחה, המבול). וגם כשהלב קשר וכואב הוא עדיין משמיע קולות חיים, וגם כאן, האיזכור של המים, הפכפוך המדומה בעיני רוחה לקשקוש של תוכים. כלומר, גם כשהדמות מנסה למצוא את הרוויה במים (מבחינה רוחנית), היא לא שוכחת את הדכדוך והמצב בו היא נמצאת, ולמרות הפכפוך, זה נשמע כמו קשקוש של תוכים, קשקוש טורדני. הַיּוֹם אֲנִי שַׁבְּלוּל מָחָר אֲנִי עֵץ רָם כַּתָּמָר. אֶתְמוֹל הָיִיתִי כּוּךְ הַיּוֹם אֲנִי צְדָפִית. מָחָר אֲנִי מָחָר. ושוב חוזר הבלבול, היום, מחר, אתמול (אופייני למצב הנפשי שהיה מנת חלקה של המשוררת מפעם לפעם. קשה להינתק מההקשר). כאן יש ביטוי עז יותר למצוקה בה היא מצויה, היום היא שבלול, מכונס בעצמו, בתוך ביתו וסוחב את כל חייו על גבו, ומחר היא כעץ תמר זקוף וגאה, זו כבר משאלה. אתמול הייתה כוך, שוב, מקום חבוי ונסתר ואולי אפל, והיות היא צדפית, היא חוזרת אל המים, ובנקודה הזו היא הפליגה אל המחר הלא ידוע, ולדעתי אולי מרומז פה על המוות. מחר היא תהייה מחר, בבחינת מי יודע. לסיכום: השיר עוסק באני, במקרה הזה אני מוצאת קשר בין הדוברת לכותבת/למשוררת. אולי השיר הוא חלום בהקיץ, אולי הזייה ואולי משאלת נפש ואולי תחושות שעברו על הדוברת במצבים שונים, במקומות שונים בחייה, בבריאותה ובבריאותה הלקויה. יש כאן קפיצה מרגש לרגש ובין הזמנים. האני שלה בד"כ מצויר כחלש ולעתים חזק יותר, שוב חוסר היציבות שבולט. תודה עומר קסנדרה
