מודה ועוזבת
New member
הזירה המקומית...
מאז שיעל זוכרת את עצמה הייתה לה אובססיה ענקית להאבקות. היא סחפה אחריה את האנשים המשמעותיים ביותר בחייה לתוך הנושא הזה. אביה היה מממן לה טיסות לארועים הגדולים ביותר עוד כשהייתה ילדה קטנה.אבל הייתה רק בעיה אחת-את החברה הכי טובה שלה,לילך, ההיא לא הצליחה לשכנע שיש משהו מרתק בכל הנושא הכי אהוב עליה... לילך תמיד טענה שאילו האנשים הכי טיפשים שקיימים ביקום, הרי מה ההיגיון בלהתאמן יום שלם בלהכות אנשים?! כל השרירים האילו לא עשו לה הרבה,והשינים המלאכותיות האלו שניפחו להם את הפנים החרידו אותה.לילך הרגישה עדינת נפש מדי בכדי להיכנס לכל זירת האאבקות המגעילה הזו.ליעל באזשהו שלב נשבר לשכנע אותה להגיע איתה לכל המרתונים,והיא פשוט הפסיקה. אחרי חודש ששתיהן לא נפגשו, אחת הייתה עסוקה בליחצן מתאבק חדש בשוק(כן,היא עשתה מזה קריירה...) והשנייה הייתה עסוקה בלשכנע את חבר השופטים שהנאשם-זכאי. הן קבעו בלחץ אטומי להיפגש בבית קפה בעיר,לשתות איזה כוס קפה חפוז,ולרוץ...כל אחת לזירה הפרטית לה. הכן השךימו את מה שהיה צריך להשלים,ואת מה שדרך הטל'\פלא'\SMS ומייל לא יכולים להגיד,ואז כבדרך אגב(ממש כבדרך אגב) שאלה יעל את לילך מה היא מתכננת להערב ואם בא לה להצטרף לאחת מקרבות הענקיים בארצנו... אחרי שנייה של מחשבה,ויותר מדי שכנוע עצמי,לילך הסכימה. הן קבעו להיפגש ב "זירה המקומית" בשעה 21:30 בדיוק. ********************************************************************* המקום היה הומה,יעל הרגישה בבית,ולילך הרגישה כמו בבית משוגעים. יעל הצליחה להכניס את שתיהן תוך מס' דקות,ולהיתיישב גם במקום הנכון. ההמון הרעשני נכנס ותפס מקומו,המוסיקה מילאה את האולם,והקהל לקראת השעה עשר ורבע החל לצאת מגדרו. בעשר ועשרים החל הכרוז בברכת "ברוכים הבאים" ואז...החל להציג את המתאבקים: "יעלה ויבוא...האיש!האגדה!המלך,מס'1,השור הלוחם...!" השור הלוחם נכנס ברוח קרבית לאולם,מניף ידיו לכל עבר,צועק צעקות מטורפות. חלק מהקהל הריע,חלק התעלף(הבנות...)וחלק,כמה צפוי,יצאו בקריאות בוז. "השור הלוחם" תפס מקומו בזירה,וצרח:"אני אקרע אותו..." לילך הזדעזעה,יעל הרגיעה אותה... ואז חזר קול הכרוז לרמקולים הכבדים של האולם ואמר: "רבותיי וגבירותיי,קבלו את האחד והיחיד,נסיך האבקויות,את האבא של הזירה המקומית...הנסיך!!!!!!!" הנסיך נכנס לאולם בניתורים קלים,ובעזרת שני מאמניו האישיים... הוא לבש חלוק מזהב(משהו מושקע-לא סתם...). לילך הרגישה באותו הרגע אייך הלב שלה נצבט.,שלחה מרפק ליעל,ושאלה מי הנסיך(תרתי משמע).יעל הסתכלה עליה בחיוך ואמרה"אל תדאגי מותק,נארגן לך איתו פגישה..." הקרב החל,הקהל משתולל,עם כל מכה שהנסיך מקבל ללילך כואב יותר. נסיך הזירה המקומית מוביל בסוף הסיבוב האחרון,השופט סופר עד שלוש, והכרוז קורא בקול "הנסיך עשה זאת שוב..." "השור הלוחם" נס כמו שפן לחדר התלבושות,מעריציו של הנסיך משוועים בו לגעת... לילך מצידה הרגישה כמו במערבולת,בקושי הבינה איפה היא נמצאת. היא הסתכלה על הנייד כדי לבדוק מה השעה,והרגישה ביד חזקה שמושכת אותה. זה היה הנסיך...הוא משך אותה אליו,והוביל אותה למרכז הזירה. היא תרה אחרי יעל בעינייה והצליחה למצוא אותה בסוף המדרגות,מפריחה לה נשיקה. כולם לאט התפזרו:הכרוז...הצלמים,הקהל המטורף. הנסיך שיחרר את המאמנים לביתם,והחל את ההכרות בינו ובין לילך. "אני הנסיך",אמר בקול שקט,ולפני שתשאלי לשמי הפרטי אני אקדים ואומר, ששמי ברק... "נעים לי מאוד להכיר"אמרה והושיטה את ידה. הנסיך הושיב אותה על הספסל,שהיה מונח באמצע הזירה, ופנה למשרד שהיה ממול.הוא חזר עם בקבוק שמפניה וורד אדום.שמצא על השולחן. צריך לחגוג איכשהו...אמר תוך כדי קריצה. לילך הנהנה בראשה. הנסיך פתח את בקבוק השמפניה ומזג לשניהם. ביד אחת הגיש לה את הכוס ובשנייה את הוורד האדום. "מגיע לך יותר על זה שנשארת איתי לחגוג את נצחוני... לילך התקשתה לדבר(לשם שינוי)וחייכה בביישנות. יש המשך...
מאז שיעל זוכרת את עצמה הייתה לה אובססיה ענקית להאבקות. היא סחפה אחריה את האנשים המשמעותיים ביותר בחייה לתוך הנושא הזה. אביה היה מממן לה טיסות לארועים הגדולים ביותר עוד כשהייתה ילדה קטנה.אבל הייתה רק בעיה אחת-את החברה הכי טובה שלה,לילך, ההיא לא הצליחה לשכנע שיש משהו מרתק בכל הנושא הכי אהוב עליה... לילך תמיד טענה שאילו האנשים הכי טיפשים שקיימים ביקום, הרי מה ההיגיון בלהתאמן יום שלם בלהכות אנשים?! כל השרירים האילו לא עשו לה הרבה,והשינים המלאכותיות האלו שניפחו להם את הפנים החרידו אותה.לילך הרגישה עדינת נפש מדי בכדי להיכנס לכל זירת האאבקות המגעילה הזו.ליעל באזשהו שלב נשבר לשכנע אותה להגיע איתה לכל המרתונים,והיא פשוט הפסיקה. אחרי חודש ששתיהן לא נפגשו, אחת הייתה עסוקה בליחצן מתאבק חדש בשוק(כן,היא עשתה מזה קריירה...) והשנייה הייתה עסוקה בלשכנע את חבר השופטים שהנאשם-זכאי. הן קבעו בלחץ אטומי להיפגש בבית קפה בעיר,לשתות איזה כוס קפה חפוז,ולרוץ...כל אחת לזירה הפרטית לה. הכן השךימו את מה שהיה צריך להשלים,ואת מה שדרך הטל'\פלא'\SMS ומייל לא יכולים להגיד,ואז כבדרך אגב(ממש כבדרך אגב) שאלה יעל את לילך מה היא מתכננת להערב ואם בא לה להצטרף לאחת מקרבות הענקיים בארצנו... אחרי שנייה של מחשבה,ויותר מדי שכנוע עצמי,לילך הסכימה. הן קבעו להיפגש ב "זירה המקומית" בשעה 21:30 בדיוק. ********************************************************************* המקום היה הומה,יעל הרגישה בבית,ולילך הרגישה כמו בבית משוגעים. יעל הצליחה להכניס את שתיהן תוך מס' דקות,ולהיתיישב גם במקום הנכון. ההמון הרעשני נכנס ותפס מקומו,המוסיקה מילאה את האולם,והקהל לקראת השעה עשר ורבע החל לצאת מגדרו. בעשר ועשרים החל הכרוז בברכת "ברוכים הבאים" ואז...החל להציג את המתאבקים: "יעלה ויבוא...האיש!האגדה!המלך,מס'1,השור הלוחם...!" השור הלוחם נכנס ברוח קרבית לאולם,מניף ידיו לכל עבר,צועק צעקות מטורפות. חלק מהקהל הריע,חלק התעלף(הבנות...)וחלק,כמה צפוי,יצאו בקריאות בוז. "השור הלוחם" תפס מקומו בזירה,וצרח:"אני אקרע אותו..." לילך הזדעזעה,יעל הרגיעה אותה... ואז חזר קול הכרוז לרמקולים הכבדים של האולם ואמר: "רבותיי וגבירותיי,קבלו את האחד והיחיד,נסיך האבקויות,את האבא של הזירה המקומית...הנסיך!!!!!!!" הנסיך נכנס לאולם בניתורים קלים,ובעזרת שני מאמניו האישיים... הוא לבש חלוק מזהב(משהו מושקע-לא סתם...). לילך הרגישה באותו הרגע אייך הלב שלה נצבט.,שלחה מרפק ליעל,ושאלה מי הנסיך(תרתי משמע).יעל הסתכלה עליה בחיוך ואמרה"אל תדאגי מותק,נארגן לך איתו פגישה..." הקרב החל,הקהל משתולל,עם כל מכה שהנסיך מקבל ללילך כואב יותר. נסיך הזירה המקומית מוביל בסוף הסיבוב האחרון,השופט סופר עד שלוש, והכרוז קורא בקול "הנסיך עשה זאת שוב..." "השור הלוחם" נס כמו שפן לחדר התלבושות,מעריציו של הנסיך משוועים בו לגעת... לילך מצידה הרגישה כמו במערבולת,בקושי הבינה איפה היא נמצאת. היא הסתכלה על הנייד כדי לבדוק מה השעה,והרגישה ביד חזקה שמושכת אותה. זה היה הנסיך...הוא משך אותה אליו,והוביל אותה למרכז הזירה. היא תרה אחרי יעל בעינייה והצליחה למצוא אותה בסוף המדרגות,מפריחה לה נשיקה. כולם לאט התפזרו:הכרוז...הצלמים,הקהל המטורף. הנסיך שיחרר את המאמנים לביתם,והחל את ההכרות בינו ובין לילך. "אני הנסיך",אמר בקול שקט,ולפני שתשאלי לשמי הפרטי אני אקדים ואומר, ששמי ברק... "נעים לי מאוד להכיר"אמרה והושיטה את ידה. הנסיך הושיב אותה על הספסל,שהיה מונח באמצע הזירה, ופנה למשרד שהיה ממול.הוא חזר עם בקבוק שמפניה וורד אדום.שמצא על השולחן. צריך לחגוג איכשהו...אמר תוך כדי קריצה. לילך הנהנה בראשה. הנסיך פתח את בקבוק השמפניה ומזג לשניהם. ביד אחת הגיש לה את הכוס ובשנייה את הוורד האדום. "מגיע לך יותר על זה שנשארת איתי לחגוג את נצחוני... לילך התקשתה לדבר(לשם שינוי)וחייכה בביישנות. יש המשך...