הזיקנה

[dejavue]

הזיקנה../images/Emo7.gif

הרבה זמן שלא הייתי פה. הייתי קצת עסוקה, ותעסוקה היא הדרך הכי קלה להתרחק ממחשבות והרהורים. לאחרונה אני מבלה יותר ויותר זמן עם סבא וסבתא שלי, אני מאוד קרובה אליהם, בעיקר לסבא. אני וסבי נוהגים, מאז אני זוכרת את עצמי, להרהר על קנקנו של עולם- אני מנקודת מבט חילונית מודרנית והוא מנקודת מבט יותר דתית מסורתית,ותמיד הוא מגלה דביקות ואדיקות באמונתו באל,ובאמיתות חייו. ובכל זאת לאחרונה, בעקבות הדרדרות מצבו הבריאותי, חלה אצלו,לדעתי, גם איזו התערערות, ואני אעז להגיד משבר אמונה. לפתע פתאום אני מוצאת עצמי מול אדם שבור כנפיים, זקן ומיואש, ואני צריכה למצוא מילים ומשמעויות לנחם אותו. מה אומר לכם. הזקנה קשה.קשה מנשוא ומכוערת. המצב הזה שבו אדם מגיע לשלב שאין לו יותר למה לצפות מהחיים, השלב שבו הגוף בוגד בך, והנפש נכנעת, השלב שבו אתה צופה בימים העוברים ואין חדש תחת השמש, ואתה מבין שמכאן פניך מועדות אל הלא נודע הגדול והסופי, אל המוות. תבינו מדובר באדם חכם וצלול בדעתו שעומד מול חידת החיים הגדולה מכל, והרי כל אחד מאיתנו יאלץ להתמודד עם מותו בשלב מסויים בחייו, לכן אל תקלו בתשובותיכם ואל תמהרו במילותיכם.

 

[בוהה ניכחו]

כשהיה קיקרו בן 62

כתב את הדיאלוג "קאטו - על הזיקנה" לידידו אטיקוס בן ה 65. אצטט כמה פסוקים: "כל גיל מעיק על מי שאינו מוצא בנפשו את הכח לחיות חיי טוב ואושר" "אין אני חש עתה בחסרון כח הנעורים...ממש כשם שבנעורי לא חשתי בחסרון כוח כמו זה של פר או פיל". "כשם שאני משבח צעיר שיש בו שמץ זיקנה - כך אני משבח זקן שיש בו שמץ נעורים" "אם אין בכוחנו לדחות את תאוות הבשרים על ידי שיקול-דעת וחוכמה, הרי עלינו להיות אסירי תודה לזיקנה המביאה אותנו לידי כך". (המשפט האחרון לא עושה לי את זה) "מארקוס טוליוס קיקרו - כתבים נבחרים", תרגום ארנסט דוד קולמן, הוצאת מוסד ביאליק 1985

 

[dejavue]

תודה לך..../images/Emo13.gif

זה נשמע מעניין, אני מקווה לקרוא את זה..אולי בכיפור הקרוב יהיה לי פנאי. אבל אתה יודע איך זה- פילוסופיה לחוד מעשים לחוד.. חוצמיזה שצרת רבים היא לפעמים נחמת טיפשים, ואני בספק איך העובדה שכולנו חווים מוות בסוף תקל על התהליך עצמו לאינדיבידואל. שמעתי פעם מישהו שאומר שהזיקנה היא מעין שלב ביניים בין החיים למוות. היא קשה ומתישה לא רק את האדם עצמו אלא את כל הקרובים לו, וזאת על מנת שהמוות יהיה יותר נסבל ומקובל על כולם. שכן כאשר אדם צעיר עובר מן העולם הדבר קשה מנשוא וכמעט בלתי נתפס,ואילו כשמדובר באדם זקן המוות נראה רק המשך הגיוני לזיקנה,כמעט טבעי, מזור לסבל ולכאב האינסופי הן של המזדקן והן של קרוביו. מה אתה חושב? אני חייבת להודות שיש אמת בדברים. בכל אופן תודה

 

[בוהה ניכחו]

אני לא יכול לאמר לך מה אני חושב

כי יש לי מעט מאד מחשבות מקוריות משל עצמי. אני רק יודע לצטט חוכמות של אחרים ולקוות שהבנתי אותן. רק טוב והדר לך ולזקני משפחתך, הבוהה.

 

[dejavue]

../images/Emo6.gifמשעשע! תודה..גם לך

 

[November rain]

../images/Emo63.gif

"כבר זקנת, אבי", קרא הבן, "ושארית קוצותיך שיבה; אך בריא אתה, ויליאם, שמח וטוב, גלה נא לי, מה הסבה?" "בימי נעורי", אבא ויליאם ענה, "ידעתי - הנעורים בני-חלוף, וחשלתי גופי ואוני מראשית, שלא יכזיבוני בסוף" "כבר זקנת אבי", קרא הבן, "החמדה שבך לא רבה, אך אינך מתאבל על ימים משכבר, גלה נא לי, מה הסבה?" "בימי נעורי", אבא ויליאם ענה, "זכרתי - הנעורים לא לעד: וכונתי את כל מעשי לעתיד, בל יצר לי על מה שאבד" "כבר זקנת אבי", קרא הבן, "וחייך חלפו ברובם, אך עליז אתה, שש לדבר על מותך, גלה נא לי, מה הסבה?" "איש עליז אני, בן", אבא ויליאם ענה, "ולך אגלה סיבתי: בנעורי אלוהים לא שכחתי, והוא לא שכחני לעת שיבתי". (רוברט סאתי) סתם שיר שמצא חן בעיני, שקשור לנושא שהעלית, ואין לי הרבה מה להוסיף כי זה בהחלט עניין מעציב.

 

[בוהה ניכחו]

../images/Emo13.gif

 

[dejavue]

שוב תודה../images/Emo24.gif

תמיד אני מוצאת נחמה במילותיך..תבורך על כך. לא הייתי פה המון זמן..וחוץ ממך ועוד כמה,כמעט כולם הלכו.. יש לך מושג למה?

 

[November rain]

גם לי יוצא קצת פחות..

כל אחד והעניינים שלו, ובכל מקרה הפילוסופיה נמצאת יותר ביום-יום מאשר בדיונים יבשים. שמח לעזור

 

[conatus]

זיקנה ונחמה

למה את צריכה לנחם ? אני לא בטוח שיש צורך לעשות את זה. צריך רק להיות שם בדממה גמורה ו"לחיות" את רגעיו האחרונים של הזקן יחד איתו דרך עיניו ולרכוש מזה משהו. אני מניח שמה שיישאר הם זכרונות ולכן צריך לדאוג שיהיו כאלה מזוויות שונות כי הם ישובו ויצוצו בראשך...

 

[dejavue]

CONATUS

קל לדבר אבל תכלס זה קורע מבפנים לראות אדם כ"כ אהוב וקרוב סובל, מבלי היכולת להקל עליו את סבלו או לנחם אותו. ובכל זאת , למרות אי הסכמתי בסופו של דבר אני נשארת חסרת מילים ובאמת מוצאת עצמי יושבת איתו שם בדממה. ואתה יודע מה, פתאום תוך כדי כתיבה אני מבינה משהו: סבא שלי תמיד מבקש את קירבתי, גם כשאין לי משהו מבריק או מצחיק או מנחם במיוחד להגיד..גם כשאנחנו יושבים בדממה. זה כאילו אין יותר צורך במילים.. אני פשוט שם איתו, בשבילו. ואם זה מספיק לו בשבילו זה יותר ממספיק בשבילי. חחחח.. בהתחלה עוד כעסתי על ההודעה שלך, חשבתי שאתה לא מבין.. מצטערת ותודה..מכל ה-

 

[ahboaz]

מה שאת מתארת

קורה גם לאלו אשר אינם זקנים - צעירים ללא מעש; מתבגרים מתוסכלים; חווי משבר גיל אמצע החיים; ועוד כהנה וכהנה. כמו כל יצור ביולוגי - אפשר להמשיך לחיות עד אשר אין חיים יותר - ומי שמחפש "משמעות" או תוכן רוחני\נפשי\אינטלקטואלי לחיים אך לא מסוגל למצוא כזו או לא מסוגל לממש אותה, נידון למשבר. אדם במשבר צריך שלושה דברים: 1. תקווה 2. תוכנית פעולה 3. יכולת (אפילו מינימלית) לפעולה את יכולה לעזור בכל השלבים...

 

[dejavue]

כן אבל..

אדם צעיר שחווה משבר, תמיד יש לו את הספק..מה יעלה בגורלו. יש לו זמן.. אדם זקן בא בימים, אין לו את הנחמה שבספק, אלא רק את החריצות של הוודאות המוחלטת על העתיד לבוא. לו אין עוד זמן. גם אם ירצה או יחליט החלטות פרקטיות באשר לשארית חייו, הרי שלא נותרו עוד שאריות מחייו. הוא הגיע אל סוף המסלול, וזה כשלעצמו דבר מפחיד ועצוב. זה הכל עניין של זמן. מצד שני זמן הוא אשליה, הוא בוגד בנו כל פעם מחדש, מתעתע בנו.. נוטע וגודע תקוות כהרף עין. איך אדם יכול להתמודד עם הלא נודע? איך הוא יכול לעמוד באכזריות גורלו כבן חלוף ,באופן מודע ומעורר כבודככל האפשר? איך לא מאבדים את השפיות בדרך?

 

[ahboaz]

הפלגה אל השקיעה

1. "מה יעלה בגורלו" - אדם מבוגר תמיד יהיה לו את העבר כדי לדעת את גורלו היום. 2. "אין לו את הנחמה שבספק, אלא רק את החריצות [נחרצות?] של הוודאות המוחלטת על העתיד לבוא" - את אי הספק לא ניתן להפקיע בשם הנעורים או הזקנה. כל אדם אינו יכול לדעת מה יהיה גורלו. ההבדל בין צעיר לזקן הוא בפוטנציאל לשנות את גורלו וביכולת לסחוב את מעמסת החיים - פיזית ומנטלית. 3. "לא נותרו שאריות מחייו" - רק אדם הנמצא בצינוק חשוך יכול לומר שלחייו אין שאריות מלבד רסיסי הזמן בחשיכה. 4. סוף המסלול - החיים הם לא מסלול; הם רצף, לפעמים קוהרנטי לפעמים לא, של פעולות חוזרות ונשנות ופעולות בלתי חוזרות על ציר זמן. 5. ישנן הרבה דרכים להתמודד עם הלא-נודע - אמונה, הכחשה, ידיעה, אדישות. 6. איך לא מאבדים את השפיות - לא מפתחים תלות בגישת "החיים רשותי שלי."