הזומביז - המשך....

[ציףציף1000]

הזומביז - המשך....

השנים 1968-1969 היו שנים מבולבלות, במהלכן ניסו ארג'נט ו-ווייט, מחד, ובלאנסטון מאידך, למצוא את דרכם קדימה, כמעט מתוך ניסוי וטעיה. עד לפני מספר שנים, לא היה ידוע בדיוק מה אירע באותן שנים: הזומביז אימצו עם הזמן מדיניות עמימות בקשר לתקופה, אך בניגוד לבני אדם, רישומי הקלטות ומועדי יציאה לאור של תקליטים אינם "מאבדים את זכרונם" באופן סלקטיבי. הזומביז הודיעו רשמית על פירוקם ב-30 למרץ 1968 אף כי הפסיקו לעבוד ביחד ולהופיע כלהקה עוד לפני כריסמס 1967. כמה ימים לאחר ההודעה יצא Odessey לשוק האנגלי בליווי Time of the Season כסינגל. עטיפת האלבום עוצבה על ידי טרי קווירק, חברו של ווייט מבית הספר לאומנות ושותפו לדירה, שהושפע לדבריו מפוסטרים פסיכדליים שהיה מעצב למועדונים, וכן מעטיפת Bee Gees 1st. הטעות באיות המילה Odyssey על עטיפת האלבום היא שלו. לדבריו, העיצוב היה גלוי לעיני כל בדירה במשך שבועות, אך אף אחד לא עלה על הטעות. במשך שנים לאחר מכן – למעשה עד 2007 – לא הודו ווייט וארג'נט באמת, וטענו שהטעות מכוונת, משחק מילים על המילה Ode. אפילו בלאנסטון לא ידע את האמת. אף כי המבקרים התלהבו מהאלבום, הציבור הבריטי נשאר אדיש. בינתיים, עוד לפני ההודעה הרשמית על הפירוק בסוף מרץ, התחילו ווייט וארג'נט לעבוד על הפרוייקט הבא שלהם. דרך חברת ההפקה שהקימו, "נקסוס", רצו להפיק אמנים אחרים, ולמכור את שיריהם. השניים אימצו הסדר דומה לזה של לנון ומקרטני, ונתנו לעצמם קרדיט כפול בכל שיריהם, אף כי המשיכו לכתוב בנפרד. רוד ארג'נט היה גם נחוש לגבש את להקת חלומותיו, אותה זמם יחד עם בן דודו ג'ים רודפורד, מזה זמן: להקה שתשלב בין הכתיבה שלו ושל ווייט, ותהיה יותר קונבנציונלית, דהיינו תתבסס גם על גיטרות, ועל סולן דומיננטי. ארג'נט, ווייט ורודפורד נכנסו לאולפן ההקלטות עוד במרץ, יחד עם יו גראנדי שנשאר על התופים כ"טובה" זמנית לחבריו, וגיטריסטים שונים שהוזמנו לסשן כזה או אחר, להראות את כוחם. בין השירים שהוקלטו במרץ 1968 היו כמה שירים מעניינים של כריס ווייט, עדיין דומים לשירי הזומביז, כשהטובים ביניהם לטעמי הם Unhappy Girl ו-To Julia (For When She Smiles). אלו היו דמואים, שלא נועדו להפצה, אלא יותר כ"תרגיל" לראות לאיזה כיוון מוסיקלי יילכו ווייט וארג'נט ככותבים, כנסיון לעניין מנהלים של אמנים ברכישת השירים – וכן כאודישן-בפועל לגיטריסטים. בסופו של דבר, כל השירים נדחו ע"י רוד ארג'נט כלא-מתאימים לקו המוסיקלי אותו חיפש. (כולם זמינים כיום בקופסאות והאוספים המרכזיים של הזומביז). בדומה לגורל השירים, גם הגיטריסטים שנגנו עמם, לא שרדו את האודישן. בינתיים, שמע אל קופר את Odessey והתלהב. זמן לא רב לפני כן, עזב קופר את Blood Sweat & Tears והחל לעבוד בתפקיד ניהולי ב-CBS. בשל תפקידו, הצליח לשכנע את CBS להוציא את "אודיסי" בארה"ב, חודשים לאחר שיצא בבריטניה. הסינגל הראשון, Butcher's Tale – ש-CBS הוציאו כי קישרו את נושא השיר עם מלחמת ויטנאם – נכשל. האלבום, מצד שני, נמכר בכמויות סבירות. בנובמבר החליטו CBS לנסות שוב, והוציאו את Time of the Season כסינגל. גם הסינגל הזה גם נכשל.... בהתחלה. לקראת תחילת 1969 נודע ל-CBS שכמה עותקים של הסינגל נמכרו בבויזי, אידהו, לאחר ששדרן מקומי ניגן את השיר בתדירות גבוהה. הם תהו אם לשיר יש בכל זאת פוטנציאל, והחלו לקדם אותו בצורה יותר אגרסיבית. עד סוף מרץ 1969, השיר הגיע לראש המצעדים בארה"ב, ולמעשה בכל העולם – מלבד, כאמור, בריטניה. בשל הצלחה זו, TOTS נחשב עד היום לאחד מסממני התקופה, מהשירים שהכי מזוהים עם שנות השישים, המושמע כל אימת שמוקרנת תוכנית טלוויזיה כלשהי על הסיקסטיז. ארג'נט ו-ווייט, שלא ציפו להצלחה ההיסטרית של TOTS, נאלצו כעת להתמודד עם לחץ מאסיבי מצד חברת התקליטים והמו"ל לשירים חדשים של הזומביז. אלא שהזומביז כבר לא היו קיימים. למעשה, עוד בסתיו 1968 השלימו השניים את גיבוש להקתם החדשה, "ארג'נט", כאשר צירפו אליהם את בוב הנריט בתופים ואת ראס באלארד בגיטרה ושירה. עם הצטרפותו של רודפורד בבס, זנח ווייט את הנגינה, והתמקד בכתיבה והפקה. במקומות שונים הוא מוצג כחבר רשמי ב"ארג'נט", אך מבחינת הקהל הרחב, הוא נשאר עלום. הוא המשיך לפעול מאחורי הקלעים במשך כל שנותיה של "ארג'נט", אך לא ניגן עוד בהופעות, מלבד איחודים חד פעמיים עם הזומביז בשנים האחרונות. בניגוד לציפיותיו של רודפורד, באותה תקופה היחסים בהרכב המתגבש לא היו שיוויוניים: הוא, והנגנים האחרים, הרגישו כנגנים שכירים בפרוייקט המנווט באופן מובהק ע"י ארג'נט ו-ווייט. עם הזמן, השתנה מצב זה. "ארג'נט" התחילו לעשות חזרות ואף יצאו לטור בגרמניה, כאשר התחיל הלחץ מלמעלה, לחומר נוסף של הזומביז. ווייט וארג'נט נכנעו ללחץ והסכימו להפיק אלבום נוסף תחת המותג "זומביז", לו קראו RIP - אולי מתוך הנחה שהציבור האמריקאי לא יודע שהלהקה התפרקה שנה קודם לכן. לצורך העניין הם הקליטו – עם חברי "ארג'נט" - מספר שירים שכתבו לאחרונה וכן שיפצרו outtakes של הזומביז מהשנים 1964-1965, אשר לא הופיעו בסינגלים או אלבומים קודם לכן. האלבום, שלא ראה אור ככזה עד שנת 2000, הוא מעניין ביותר. כל השירים שווים שמיעה ולמעשה לא נופלים מהחומר הקודם של הזומביז. מבין השירים ה"חדשים", הטוב ביותר לטעמי הוא Smokey Day של ווייט: ספק הזיה, ספק קינה, ואחד משיאיו של ווייט ככותב וכמעבד, לדעתי. גרסה של קולין בלאנסטון הופיעה באלבום הסולו הראשון שלו, ועולה על זו של ארג'נט ו-ווייט. שני סינגלים יצאו מהאלבום RIP בארה"ב באביב/קיץ 1969. שניהם נכשלו. הכשלון סיפק את התירוץ אותו חיפש ארג'נט, לזנוח את הפרוייקט. הוא היה להוט לקדם את להקתו החדשה, שעמדה בפני טור והקלטות אלבומם הראשון. אם היו דיבורים על איחוד של הזומביז כלהקה פעילה, ארג'נט דחה אותם במהירות: השמועות מספרות שהוא דחה הצעה להופעת איחוד חד פעמית תמורת 20,000 פאונד (או דולרים). הזומביז היו העבר; ארג'נט חשב על העתיד. בעוד ארג'נט ו-ווייט בונים את עתידם המוסיקלי, קולין בלאנסטון לקח את פירוק הזומביז קשה. הוא היה בטוח שאין לו ערך כזמר, ולעולם לא יצליח בתחום המוזיקה. הצעות שקיבל להצטרף ללהקות אחרות – מההוליז (שתמיד קינאו בזומביז, שכתבו את שיריהם בעצמם), מהטרמלוז (שהיו ידועים בהרמוניות שלהם), ואף מקינג קרימזון המתגבשת – נדחו. במקום זאת, הוא לקח את הצעת העבודה ה"מרובעת" הראשונה שנקרתה בדרכו, כפקיד בחברת ביטוח. במשך השנתיים שעד 1970, לא היה לו למעשה שום קשר עם ארג'נט ו-ווייט מלבד פעם אחת, כאשר השניים הזמינו אותו בדצמבר 1968 להקליט-מחדש אחד משיריהם עבור פרוייקט RIP. השלושה גרו באותו אזור בצפון לונדון, וחוג חבריהם היה פחות או יותר זהה. הם ישבו באותם פאבים והלכו לאותם מועדונים, אך בלאנסטון לא החליף מילה עמם. אלא שאז, במהלך 1969, נהיה בלאנסטון מעורב באחת האפיזודות היותר-מוזרות בתולדות הרוק. המפיק מייק הרסט, שהכיר את הזומביז מקצועית, פנה אליו והציע לו להקליט. לאחר היסוסים, החליט בלאנסטון להענות להצעה, ולו כדי לראות "אם אני מסוגל בכלל להוציא קול כלשהו מהפה באולפן". הרסט הציע גם לבנות עבורו תדמית חדשה לגמרי, כנראה על מנת שלא יהיה מזוהה עם הזומביז, שזכרונם עדיין הכאיב לו. הוא הציע את שם-הבמה "ניל מקארתור", ובלאנסטון הסכים. תחת השם הזה, הוציא בלאנסטון שלושה סינגלים במהלך 1969, והקליט עוד מספר טרקים. רובם היו עיבודים לשירים של אחרים, כשהטובים ביניהם היו Without Her של נילסון, Hung Upside Down של באפלו ספרינגפילד ו-Never My Love של האסוסיאיישן. העיבודים היו בחלקם תזמורתיים ובומבסטיים, כפי שהיה נהוג באותם ימים, אך בלאנסטון התעלה על העיבודים וביצועיו הווקליים כאן הם מצויינים. העיבוד המחודש ל-She's Not There הגיע למקום 34 במצעד הבריטי, והצליח אף יותר מזה באירופה. [פול אטקינסון, שעבד אז כמתכנת מחשבים האחראי על איסוף נתוני המכירות עבור מצעד הפזמונים של ה-BBC, סיפר שבלאנסטון ניסה לשכנע אותו לזייף ת'תוצאות על מנת שהסינגל ייראה כמצליח יותר – סיפור שכנראה מהווה עד היום מקור לבדיחות על חשבונו של בלאנסטון, בקרב הזומבים]. שני הסינגלים הנוספים, נכשלו. קשה להאמין שמישהו לא ידע ש"ניל מקארתור" הוא בלאנסטון: קולו ניתן לזיהוי מיידי, תמונתו התנוססה על גבי הסינגלים, והוא אף הופיע בטלוויזיה באירופה כ"ניל". כיום הוא טוען שכל הפרשה היתה בבחינת אבדן שפיות זמני, בעוד ארג'נט ו-ווייט לא מסתירים את גיחוכם.

 

[ציףציף1000]

... כמעט הסוף

כשלון הסינגלים, וההכרה המאוחרת שקריירה בביטוח אינה ייעודו בחיים, הביאו את בלאנסטון לזנוח את מייק הרסט, ולהתחיל בגישושים מחודשים לכיוון חבריו ללהקה. הוא לא הסתיר את להיטותו לחזור ולעבוד אתם, אך קיבל מהם תשובה שלילית. הגרסה הרשמית כיום היא שבגלל ש"ארג'נט" היתה כבר מגובשת והתחילה לפעול, לא היה מקום עבורו. באותם ימים, בלאנסטון לקח את הדחיה באופן אישי, וייחס אותה לאי רצונם בחברתו. בשיחת-נפש ארוכה שקיים עם כריס ווייט הציע ווייט שהוא וארג'נט יפיקו לו אלבום סולו - ובלאנסטון הסכים. אלבום הסולו, One Year, הופק על ידי ארג'נט ו-ווייט במקביל לעבודתם עם "ארג'נט". להקת "ארג'נט" הקליטה והופיעה באופן אינטנסיבי. הם הוציאו אלבומים בקצב של אחד לשנה, ויצאו לטורים ארוכים. אלבומם הראשון היה, במידה מסויימת, המשך של הקו של הזומביז, עם הרמוניות ודגש על הקלידים. העבודה על One Year נעשתה באותם אולפנים ובאותו זמן בו עבדו על החומרים שלהם, בשנים 1970-71. One Year נחשב כיום ל"אוצר אבוד" הזוכה להערכה מחודשת של המבקרים. הדעה הרווחת היא שזהו הדבר הקרוב ביותר לזומביז שנעשה לאחר הפירוק הרשמי של הלהקה, ושמדובר באלבום הסולו הטוב ביותר שבלאנסטון הקליט. זהו באמת אלבום מצויין, השווה התיחסות נפרדת. אציין כאן רק שהוא כלל 6 שירים שבלאנסטון כתב בעצמו, אחרי שהבטחון העצמי חזר אליו, 3 שירים של ארג'נט ו-ווייט ושלושה קאברים. חברי "ארג'נט" מלווים את בלאנסטון בחלק מהשירים, בעוד באחרים הוא מלווה ברביעיית כלי מיתר קאמרית. בדומה ל"אודיסי" One Year מציג קשת רחבה של רגשות, רומנטיקה מלנכולית, אך לא דביקה, שיחד עם העלאת שאלות קיומיות נהייתה הקו המוסיקלי המזוהה עם בלאנסטון עד היום - לצד שירים יותר שמחים ואנרגטיים. מבין השירים שכתב בעצמו, הידוע הוא Caroline Goodbye, שיר שכתב על האקסית שלו, דוגמנית ושחקנית חובבת בשם קרוליין מאנרו. האלבום כולל גם את גרסתו המדהימה של בלאנסטון ל- Smokey Day של כריס ווייט. מסיבה לא ידועה, בלאנסטון נמנע עד היום מלבצע את השיר בהופעות, למרות בקשות. האלבום כולל גם קאבר מצויין ל-Misty Roses של טים הארדין, העולה על המקור, וקאבר יוצא דופן לשירו של דני ליין, Say You Don't Mind שהיה הלהיט הראשון של בלאנסטון כסולן, במצעדים הבריטיים. שיתוף הפעולה בין בלאנסטון לבין הזומבים-לשעבר ו"ארג'נט" נמשך גם באלבומי הסולו הבאים שלו. ווייט וארג'נט הפיקו את אלבומו השני, Ennismore ו-ווייט לבדו הפיק את אלבום הסולו השלישי שלו, Journey. ראס באלארד "תרם" לו את השיר I don't believe in miracles, שהיה להיט גדול עבורו ב-1972, והארג'נטים ניגנו בחלק מהקטעים באלבומים אלו. לאחר מכן התמעט שיתוף הפעולה, כאשר "ארג'נט" התמקדו בטורים ובבעיות הפנימיות שלהם, בעוד בלאנסטון מבסס את קריירת הסולו שלו. רוד ארג'נט הלך והשתלט בינתיים על הצליל של "ארג'נט", כאשר המתח בינו ובין באלארד, שכתב אף הוא חלק מהשירים והעדיף קו יותר מלודי, פחות בומבסטי, ובוודאי לא פרוגי או ג'אזי – הלך וגדל. קשה לדעת מה היה מעמדו של כריס ווייט בכל זה. עד האלבום החמישי של "ארג'נט", הוא קיבל קרדיט ככותב שירים יחד עם ארג'נט, וכמובן כמפיק, אך לא ידוע עד כמה הוא באמת תרם לכתיבה. כך, למשל, ידוע בוודאות שלהיטם הגדול (והיחיד) של "ארג'נט", Hold Your Head Up הוא שלו, אך ככל שרוד ארג'נט השתלט על הצליל של הלהקה, יתכן שתרומתו של ווייט לכתיבה התמעטה. יש אינדיקציות לכך שהיה לחץ עליו, עוד בשלב מוקדם בקריירה של הלהקה, לשנות את סגנון כתיבתו כדי שיתאים לאופי המופעים שלהם. בשני האלבומים האחרונים, ווייט קיבל קרדיט רק כמפיק, בעוד ארג'נט ורודפורד כתבו את כמעט כל השירים. באלארד פרש עוד לפני כן, בסוף 1973, עקב חילוקי הדעות בינו לבין ארג'נט. רוד ארג'נט דחה הצעה להצטרף ל"יס" במקום ריק ווייקמן, ו"ארג'נט" המשיכו עוד שנתיים עם גיטריסטים אחרים, עד שרוד סגר את הבאסטה סופית, ב-1976. בינתיים, בלאנסטון ביסס מעמדו כסולן. במהלך שנות השבעים הוא הוציא מספר אלבומי סולו, באיכות משתנה – תלוי עם מי עבד – כשהקו שלו נוטה בהדרגה ל-AOR. בעקבות סכסוך משפטי, בסוף שנות השבעים, הוא היה מנוע מלהקליט תחת שמו ובמקום זאת, הפך לסולן-אורח בפרויקטים של אחרים. הידוע בהם היה הפרוייקט של אלאן פארסונס, בו השתתף במספר אלבומים. השיר הכי מזוהה עמו במסגרת פרוייקט זה הוא Old and Wise, אותו הוא מבצע בהופעות עד היום.http://www.youtube.com/watch?v=NLtFsiOFn-4 כמו רבים מבני דורו, הוא ניסה באמצע שנות השמונים לעדכן את הסאונד שלו. יחד עם נגני-אולפן אחרים של פארסונס השתתף בהרכב קצר-מועד בשם Keats, ולאחר מכן הקים הרכב עם ידידו דנקאן בראון. שני הפרויקטים לא צלחו, והוא הפסיק להופיע ולהקליט, עד תחילת שנות התשעים. רוד ארג'נט הפסיק להופיע גם הוא לאחר "ארג'נט", והתמקד בהפקה (קיית בוש, טניטה טיקאראם), בשלושה אלבומי סולו שהוציא (ב-78, 88 ו-99), בכתיבת פסקולים לתוכניות טלוויזיה, בהתארחות באלבומים של חברים, ובניהול חנות קלידים בסוהו. [טוב, אולי "התמקד" זה לא הפועל הנכון]. רודפורד והנריט הצטרפו לקינקס בתור חטיבת הקצב. כריס ווייט עקר עם משפחתו לספרד בסוף שנות השבעים, אך חזר לאנגליה ב-84 לאחר שנישואיו התפרקו. רק מעט ידוע על קורותיו מאז, ועד חמש השנים האחרונות. הרנסנס של הזומביז החל בתחילת שנות התשעים. ב-1990 נאלצו הזומביז להקליט אלבום חדש תחת שמם, מסיבות משפטיות. נודע להם שהם עלולים לאבד את הזכויות בשמם, בשל חוסר פעילות במשך תקופה ארוכה ומאחר שניכוו בעבר ממתחזים שהופיעו בארה"ב בשמם, החליטו להוציא חומר חדש. באלבום, שיצא בכמה גרסאות ונקרא בשמות שונים (New World / Return of the Zombies) השתתפו בעיקר בלאנסטון, ווייט וגראנדי. אטקינסון, וכן ארג'נט – שהתנגד למהלך – משתתפים בו רק באופן נומינלי. בקלידים ניגן מישהו אחר. ווייט ובלאנסטון המשיכו לשתף פעולה, לאחר שבלאנסטון החליט לחזור לפעילות מלאה. הם הוציאו ב-91 אלבום "להיטים" משופצר לבלאנסטון, כפי שהיה נהוג באותה תקופה, על מנת להחזיר את שמו לתודעה. המהלך אכן הביא להתעניינות מחודשת בו, בעיקר באירופה, ולחוזה הקלטות חדש, במהלכו הוציא שני אלבומי סולו, ב-95 וב-99. בינתיים, החל גל ה-reissues לשטוף את העולם והוא לא פסח על הזומביז. אף כי "אודיסי" מעולם לא יצא מדפוס, האלבום החל להמכר בכמויות שניתן היה לספור, רק כ-15 שנים לאחר יציאתו, בתחילת שנות השמונים. יתכן שההתעניינות בו נבעה מאימוצו ע"י פול וולר, שהיה אז שוס גדול. או שמא בגלל שדור חדש גילה פתאום שקולין בלאנסטון היה פעם בלהקה (זה מה שקרה לי). בכל מקרה, עם הוצאת ה-reissue של האלבום ב-92 החלה התעניינות גוברת מצד הביקורת באלבום, ובזומביז בכלל. ב-1997 יצאה הקופסה Zombie Heaven, שאצר אלק פאלאו הקליפורני. הקופסה, הכוללת 99% מכלל החומר שהזומביז הקליטו בשנות השישים, היא פריט חובה לכל חובבי המוסיקה הרציניים, אף כי אינה זולה. מיד עם יציאתה, זכתה להתעניינות עצומה ולבאז בקרב עדות המבקרים. הזומבים עצמם התאחדו להופעה אחת לקידום הקופסה, וזו היתה הפעם הראשונה בה התחילו להבין, שבעצם אולי לא נכשלו, כפי שטעו לחשוב. שנה לאחר מכן יצא מארז חדש ל-Odessey, לרגל 30 שנה לאלבום, עם גרסאות הסטריאו והמונו של האלבום במלואן, והאלבום החל להמכר בכמויות משמעותיות. במשך השנים הבאות יצא כל החומר של הזומביז במארזים חדשים ונוצצים בכל קומבינציה אפשרית והמכירות רק הולכות וגדלות עם השנים. אמנים צעירים החלו לצטט את אודיסי כאלבום כמשפיע, והביקורות היו חד משמעיות: זה אחד האלבומים הטובים שנעשו בשנות השישים, ובכלל. בשנת 2000 הופיע רוד ארג'נט בהופעת-צדקה. בלאנסטון היה בין המוזמנים, והשניים ביצעו כמה שירים באופן ספונטני מעל הבמה. ארג'נט קלט פתאום שבעצם זה כיף להופיע עם בלאנסטון. הם אמנם שמרו על קשר זה עם זה במשך כל השנים, ואף שיתפו פעולה בחלק מהאלבומים שהוציאו, אך לא עבדו ביחד בצורה מסודרת, מאז שנות השבעים. בלאנסטון הציע להופיע ביחד ב-6 הופעות שהיו לו בלו"ז. ארג'נט הסכים. שש ההופעות התארכו ל-12 שנים. [בשנים הראשונות לחזרתם, מימן ארג'נט את פעילותם מכיסו. אולי הכאה על חטא על פירוק הזומביז, שנבע בין היתר מפערי ההכנסות ביניהם?]. השניים הוציאו שלושה אלבומים במהלך שנים אלו, כאשר באחרון שבהם, מהשנה שעברה, הם חזרו להשתמש בשם "זומביז", למרות שהם היחידים מההרכב המקורי שנוכחים בו. [כריס ווייט הוא עדיין חבר רשמי בזומביז, אך לא השתתף באלבומים האחרונים. שני שירים באל

 

[ציףציף1000]

והמילה האחרונה.

האלבומים החדשים אינם דומים, כמובן, למה שהזומביז עשו בשנות השישים, או ל"ארג'נט" של שנות השבעים. הם אינם גרועים, אך רחוקים מהצליל המזוהה עם הלהקה. בעיקר ניכר בהם חסרונו של ווייט והמלנכוליה שלו, לנוכח הדומיננטיות המוסיקלית המוחלטת של ארג'נט. [ואכן, רוד ארג'נט נאלץ להסביר בראיונות ובהופעות את העדרו של ווייט]. יחד עם זאת, באלבומים ניכר שיפור הדרגתי, והאחרון, Breathe Out, Breathe In מהשנה שעברה הוא בהחלט הטוב מביניהם. מצד שלישי, אלבום הסולו האחרון של בלאנסטון, The Ghost of You and Me, משנת 2009, יותר טוב ממנו, לטעמי. אלבום זה חוזר לצליל הקאמרי של אלבומיו הראשונים מתחילת שנות השבעים, בעוד רוד ארג'נט מכתיב צליל יותר אנרגטי וג'אזי באלבומיהם המשותפים. בשנת 2008, הופיעו הזומביז, בהרכב כמעט-מלא, בביצוע שלם ל-Odessey בלונדון. במהלך 3 ערבים, הצטרפו יו גראנדי בתופים וכריס ווייט - שהגה את הרעיון - בבס ושירה, לביצוע האלבום. פול אטקינסון, שפיתח במשך השנים קריירה מצליחה בתעשיית המוסיקה, הלך לעולמו ב-2004 מסרטן. ההופעות תועדו ב-DVD וב-CD. במאי 2011, חזרו הזומביז על הופעות אלו, בלונדון, עם ווייט וגראנדי. הדרישה לחומר נוסף שלהם משנות השישים כנראה לא תתמלא, אלא אם כריס ווייט יגלה פתאום אוסף דמואים במרתף של אביו. לא נשארו כנראה עוד חומרים שלא ראו אור, אחרי שהאוסף Into the Afterlife שיצא בשנת 2008, השלים את ה-1% שהיה חסר ב-Zombie Heaven. יחד עם זאת, הדרישה להופעות רק הולכת וגוברת. באנגליה ואירופה (ובישראל, ואולי גם במזרח), מרבית הקהל ההולך וגדל של ארג'נט ובלאנסטון – המחוזקים בג'ים רודפורד ובנו – מורכב כיום מצעירים הניזונים מ-Odessey, ובהדרגה גם מהסינגלים המוקדמים. בלאנסטון וארג'נט מנסים לתת בהופעות קצת מהכל, לכולם, אבל לא נראה לי שהקהל של God Gave Rock'n'roll to You הוא אותו הקהל של Maybe After He's Gone, ואולי עדיף להם להתמקד בתקופות מסויימות של הקריירה שלהם, בנוסף לחומר החדש. הופעותיהם זוכות לביקורות טובות באופן כמעט אחיד, כנראה בגלל שהם עדיין אמנים פעילים, הכותבים ומקליטים, ולא הרכב "אולדיז". בהופעה בארץ, כרבע מהשירים היו מאלבומם האחרון, אותו קידמו לאורך ההופעה – וכך צריך להיות. בלאנסטון מופיע מדי פעם כסולן, עם חומר הנשען ברובו על קריירת הסולו שלו, ורוד ארג'נט הופיע לאחרונה בכמה הופעות חד-פעמיות עם "ארג'נט", אך שניהם מצהירים על מחויבותם לעבודה משותפת, לטווח ארוך. באשר לכריס ווייט, לאחר העלמות של שנים הוא חזר לאחרונה לכתיבה, הפקה ואף הופעות, יחד עם ההרכבים של בניו, שניהם מוזיקאים. יותר משנצפה לחומר חדש ממנו עם הזומבים – ולמה לא לצפות, בעצם – הגיע גם הזמן שהזומביז יוכנסו להיכל התהילה של הרוק (האמריקאי) ויקבלו איזה גונג מהמלכה. זה מגיע להם.

 

[Celluloid Hero]

!long live the zombies

בראבו. טוב, סקירה כזאת עוד לא הייתה לנו. באמת כל הכבוד ציף. אישית נהנתי מכל רגע, אפילו שאני מודה בחולשותיי- סקירה מהסוג הזה אולי לא הייתה מדביקה אותי למסך עבור כל להקה. אבל אלו הזומביס, וכל מילה מגיעה להם. יצאתי לי פה גם רווח מוזיקלי- כמה שירים יפים שלא הכרתי, והאלבום של בלאנסטון שמעולם לא שמעתי עליו. דבר שצריך לבדוק. למען האמת, לא ממש התאפקתי וכבר ארגנתי את רוב החלקים במאמרים, כך שבקרוב אני גם אחבר להם את הסיפה. ושוב פעם- תודה וכל הכבוד. תנוחי קצת, ויאללה הגיע הזמן להוסקר דו

 

[Celluloid Hero]

והנה המאמר בשלמותו

כל מה שרציתם לדעת על הזומביס, וציףציף מסוגלת לספר

: http://www.tapuz.co.il/forums2008/articles/article.aspx?forumid=552&aId=105111

 

[Barmelai]

מצטרף לשבחים

וגם אני יוצא הפעם עם One Year בווישליסט שלי. תודה רבה! אגב, החלק השני בשרשור הזה נקטע באמצע מילה. לא שחסרות שם מילים אבל למען הסדר הטוב...

 

[ציףציף1000]

המשפט שנקטע (לא צריך להוסיף אותו למאמר):

באלבום משנה שעברה ישנם שני שירים עם קרדיט כפול לארג'נט ו-ווייט. בגלל ששמו של ווייט הופיע בקרדיטים, היו מבקרים שטעו לחשוב שהוא מעורב באלבום, במקביל לשימוש המחודש בשם "זומביז". למעשה, אלו שירים מתקופת "ארג'נט", שרוד שיפצר לטובת האלבום החדש. לדבריו הוא הרגיש שהעיבוד המקורי שלהם לא היה מושלם, וכך גם המילים. לכן הוא עיבד את השירים מחדש. מן הסתם, אלו שירים שהוא חיבר לבדו, אחרת לא היה מעיז לשנות אותם חד-צדדית. ווייט לא היה מעורב בעשיית האלבום, אך מראיונות עולה כי אין לו בעיה עם השימוש בשם המותג "זומביז" ע"י ארג'נט ובלאנסטון. ארג'נט מרגיש בנוח לעבוד עם ההרכב כמו שהוא כיום - למעשה עסק משפחתי, עם ג'ים רודפורד בן דודו, ובנו של ג'ים, סטיב, על התופים. ותודה על המחמאות. אולי אוסיף איזו רשימת אלבומים/מקורות, למעוניינים?

 

[Celluloid Hero]

בהחלט

מקורות זה רעיון טוב, לקריאה נוספת. אני גם אוסיף למאמר, אם נשאר שם מקום

 

[Celluloid Hero]

וכמובן גם רשימת אלבומים

מומלצת להאזנה, אם מתחשק לך להוסיף- יהיה נהדר.

 

[ציףציף1000]

דיסקוגרפיה מומלצת

Zombie Heaven - קופסא בת 4 דיסקים, הכוללת כאמור 99% מכלל החומרים שהזומביז הקליטו בשנות השישים: שני האלבומים, כל הסינגלים וה-EP לדורותיהם, חלק מההקלטות שהלהקה עשתה עבור תוכניות של ה-BBC באותן שנים (בעיקר קאברים, אך לא רק, וגם ראיונות עם השדרנים), וכל מיני דמואים ו-outtakes.. אלק פאלאו אצר את האוסף, לו מצורפת חוברת – בעצם ספר – עם תולדות הלהקה באותן שנים, על בסיס ראיונות עם כל החמישה, ומידע מפורט על כל אחד מהקטעים באלבום. אפשר לחיות בלי חלק מהקלטות ה-BBC, אבל כל השאר חיוני. זה התנ"ך של הזומביז. ניתן להזמין מכל המקומות הרגילים, אך זה לא זול. Into the Afterlife – דיסק משלים ל-Zombie Heaven, משנת 2007, הכולל קטעים שפאלאו לא הצליח להשיג את הזכויות להם, ב-1997. לקח לו 10 שנים של עבודה על מנת להשיג את הזכויות. הדיסק כולל את כל ההקלטות שבלאנסטון עשה כ"ניל מקארתור", וכן עוד שירים שארג'נט ו-ווייט הקליטו ב-68/69 (חלק אחר של השירים הופיע כבר ב-Zombie Heaven). זה לא דיסק למתחילים; למתקדמים זה למעשה חלק בלתי נפרד מ-Zombie Heaven. גם כאן יש חוברת עם ראיונות, ומידע מלא על ההקלטות ועל מה שקרה בשנים אלו – הפעם הראשונה שרוב המידע פורסם, למעשה, ובאופן מדוייק. Odessey & Oracle - בארץ ניתן להשיג את גרסת 30 השנה לאלבום, מ-1998 הכוללת את גרסאות הסטריאו והמונו של האלבום, ושלושה outtakes, הכל בדיסק אחד. זו הגרסה שיש לי. ישנם הבדלים בין הסטריאו והמונו (לטובת המונו), וה-outtakes רלבנטיים. פאלאו אצר, כנ"ל – עם חוברת המספרת את סיפור האלבום, במפורט. יש גם גרסה (גרמנית?) משנת 2007, פחות עדיפה, לטעמי, כי אינה כוללת את הכל. אני רואה עכשיו שיש גם הדפסה חדשה של CBS משנה שעברה, עם גרסאות המונו והסטריאו, ובנוסף כל שירי האלבום RIP – יתכן שזו הגרסה העדיפה, אך לא ברור היכן ניתן להזמינה, מלבד אמזון. המחיר יחסית זול, וזה נשמע עסק כדאי. ה-DVD של O&O בהופעה: טרם ראיתי אותו, אם כי יש קטעים ביוטיוב. עדיף לחוות את זה בתלת מימד, כמובן, אבל זה מה שיש, כרגע. ניתן לרכוש יחסית בזול. Singles A + B (נקרא גם The Singles Collection) – אוסף מלפני כעשר שנים הכולל את כל הסינגלים עד 1969 ועד בכלל (מלבד שיר אחד), בדיסק אחד. הדיסק הזה לא עוזב את המערכת במכונית שלי כבר חודשים. אוספים בשמות דומים קיימים בשוק. האוסף שבידי הוא של הלייבל Big Beat, בה יצאו גם Zombie Heaven ו-Afterlife. אוסף עם שם דומה משנה שעברה, יצא בלייבל "רפרטואר". הוא כולל 2 דיסקים, עם כל השירים כנ"ל בתוספת של EP שיצא בארה"ב כמדומני וחלק מהשירים שהזומביז הקליטו באמצע העשור, וששופצרו לראשונה עבור RIP. זו הגרסה העדיפה, כנראה, אבל אני לא יודעת מה איכות הסאונד – למי שזה חשוב להם. בכל מקרה, נראה שמישהו שם עשה את שיעורי הבית מבחינת הטרקליסט. Begin Here, האלבום הראשון, יצא גם הוא בכמה הדפסות בעשור האחרון. האחרונה היא גם כן מ-2011, בגרסת 2 דיסקים, כולל כל האלבום המקורי במונו (כך הוא הוקלט) , כל הסינגלים שהם הקליטו עבור חברת "דקה" (ז"א, עד 1967, לא כולל את "אודיסי"), גם הם במונו, וחוברת מקיפה, כמצופה. אם אתם רוכשים, שימו לב שמדובר בהדפסה זו, ולא קודמות. Decca Stereo Anthology – מלפני כעשר שנים, 2 דיסקים הכוללים כולל את כל השירים שהקליטו עבור Decca, ברימיקס חדש לסטריאו. אוסף מושקע, למי שסטריאו חשוב לו. גם אוסף זה יצא בלייבל "ביג ביט". The Zombies and Beyond – אוסף של חברת "יוניברסל" משנת 2008. כולל בחלקו שירים של הזומביז ובחלקו שירים מתקופת הסולו של בלאנסטון, להקת "ארג'נט" ושירים שבלאנסטון וארג'נט הקליטו לאחרונה. נועד, כנראה, למי שנתקלו בשניים לראשונה בהופעות בעשור האחרון, ותהו במי מדובר. Zombies @ the BBC - עוד הדפסה משנה שעברה, דיסק הכולל 29 קטעים שהוקלטו על ידי הלהקה עבור ה-BBC בשנות השישים. יצא בלייבל "רפרטואר". יתכן שיש כאן קטעים נוספים על אלו שהופיעו ב-Zombie Heaven – לא בדקתי. זה לא בלתי סביר שמאז 1997 התגלו הקלטות נוספות שהם עשו עבור ה-BBC. One Year יצא אף הוא מחדש בלא-מעט הדפסות ב-15 השנים האחרונות, בעקבות ההתעניינות המחודשת. הגרסה האחרונה היא רימאסטר משנת 2010, מלייבל עלום/ה. אם יש גרסאות עם שירים "אקסטרה" – צדדי ב' של סינגלים וכד' – עדיף. אבל כל הדפסה זמינה, כדאית. את האלבומים האחרים של בלאנסטון משנות השבעים קשה להשיג בדיסק במחיר שפוי (שלא על דרך הורדה). כל שלושת האלבומים הראשונים שלו מומלצים להאזנה – one year, ennismore, journey. בכל זאת, יש מארז זול של שלושתם ביחד, שיצא לא מזמן, מן הסתם כאמצעי נגד הורדות בלתי חוקיות - הוא לא כולל כלום חוץ מהאלבומים המקוריים, נטו. ז"א, בלי חוברת, רימאסטרים ושאר ירקות. בעלי הזכויות לא נועצו בבלאנסטון לפני שהוציאו את המארז. קיים מארז דומה, מאותה סדרה, ל"ארג'נט", עם חמשת האלבומים הראשונים שלהם. יש גם DVD חדש של הלהקה כפי שהופיעה בארץ, בהופעה מתחילת 2011. וכן דיסק אודיו ו-DVD של הופעה שלהם משנת 2005. כל הנ"ל מיועדים למי שהיו בהופעות ורוצים מזכרת.

 

[noamrap]

כל הכבוד על מאמר יפהפה שנכתב באהבה גדולה..

הדיוידי של ODESSY AND ORACLE פשוט נפלא. רוד ארג'נט אפילו הביא על הבמה מלוטרון אמיתי וגם הרמוניום, כדי ליצור סאונד ואווירה אותנטיים. אפילו אל קופר עולה לבמה לפני ההופעה ומספר - בדרכו המיוחדת - את הסיפור שלו עם האלבום. ההופעה הזו מראה איזה מוסיקאים אמיתיים הם הזומביס. סקשן הבס-תופים של כריס ווייט ויו גראנדי מעורר התפעלות. פישפשתי באוסף הדיוידי הנדיר שלי ומצאתי קטע שלם באיכות מעולה של NEIL MCARTHUR (קולין בלונסטון) בהופעה משנת 1969 בטלוויזיה הצרפתית בתוכנית DIM DAM DOM כשמסביבו כמה דוגמניות עם לבוש סיקסטיז מזעזע. כמו כן, יש לי הופעה של קולין בלונסטון משנת 1973 בדיוידי באיכות מעולה, כשהוא מבצע שם בין השאר את TIME OF THE SEASON. באותה הופעה מנגנת לפניו להקת ARGENT. יש הוצאה של האלבום ONE YEAR שכוללת גם OUTTAKE בשם TRACKS OF MY TEARS. עוד שיר מאותם סשנים נמצא על צד ב' של התקליטון MARY WONT YOU WARM MY BED, שנקרא I HOPE I DIDNT SAY TOO MUCH LAST NIGHT. יש גם יצא דיסק של בלאנסטון עם סשנים מהבי בי סי שכולל ביצוע מ- 1970 לשירים - MISTY ROSES ו- SAY YOU DONT MIND ושוב, תודה אדירה לציףציף1000 שהביאה לנו מתנה יפהפיה כזו...

 

[ציףציף1000]

מעניין

את ניל מקארתור הייתי רוצה לראות, ולו בשביל הפדיחה .... הוא הצטלם לטלוויזיה גם בגרמניה, שם פגש את דאנקן בראון לראשונה. את הקטעים מ-73 יש ביוטיוב - גם של בלאנסטון וגם של ארג'נט. יש גם ראיון מלפני כמה שנים עם בלאנסטון וארג'נט, מהטלוויזיה ההולנדית, בה הם מדברים על אותו פסטיבל (מ-73) בו הופיעו: קולין מספר בראיון שחוץ ממנו, כולם בילו כל הלילה לפני הפסטיבל. הוא היה לחוץ מדי ונשאר במלון. ואז מוקרן בפניהם הקטע מהפסטיבל, בו קולין אומר, לפני שהוא מתחיל לשיר, שהוא מבקש סליחה אם קולו לא יהיה כרגיל, כי הוא בילה כל הלילה ושתה..... לגבי one year, אני מסתפקת כרגע בהורדות שעשיתי (אהם). אם אתקל בהוצאה עם הבונוסים, במחיר סביר, ארכוש. למזלנו, כל החומר זמין ביוטיוב. את הקלטות ה-BBC מסתבר שיש לי, אך טרם שמעתי. בלאנסטון אמר בראיון לאחרונה שאת ההקלטות הראשונות ב-BBC הוא עשה עם בקבוק וויסקי ביד, ולכן לא זוכר הרבה מהן. אבל הכי מעניין לראות זה את הפילמים שהסריט רוד ארג'נט בטורים בארה"ב, ב-1965. כנראה שזה היה תחביב שלו, והיתה לו מסרטה. בראיונות שונים הוא סיפר על איך הוא הסריט אותם מבקרים בגרייסלנד - אלביס לא היה בבית, אך אביו או דודו נתן להם סיור מודרך במקום. שנים לאחר מכן נודע לארג'נט שאלביס החזיק סינגלים שלהם ב-jukebox הפרטית שלו בבית. הוא גם הסריט אותם סתם מבלים - קולין משתכשך בבריכה של מלון עם השנגרי-לה'ס וקטעים כאלו. הפילמים האלו טרם נראו. ותודה על המחמאות.

 

[ציףציף1000]

מקורות כתובים

כל מה שאלק פאלאו כתב ב-liner notes באלבומים שאצר – וזה הרבה מאוד חומר. פאלאו עובד בצמוד עם הלהקה וכך מקבל גישה לכל מה שהקליטו, כולל חומרים הנדירים – הקלטות, יומנים - כמו גם לראיונות עם כולם. המידע שהוא כותב הוא הדפיניטיבי, בכל הקשור להקלטות, מי ניגן מה ומי כתב מה, ומתי. כל ה-liner notes ל-zombie heaven ניתנים לקריאה באינטרנט, כאן: http://aln3.albumlinernotes.com/Zombies_Chronology_61-65.html לפני כעשור יצא ספר על הלהקה, שנכתב על ידי בחור סקנדינבי. הספר נסמך בעיקר על ראיונות עם חברי הלהקה שערך המחבר, והתרשמויותיו האישיות משיריהם. קראתי את רובו ב-google books. אין שם הרבה חדש מלבד ציטוטים מעניינים פה ושם. הספר נקרא Hung Up On A Dream. בלאנסטון וארג'נט נותנים הרבה ראיונות לתקשורת בעשור האחרון, כחלק מקידום המכירות של אלבומיהם, ובעיקר הופעותיהם. רוב הראיונות מכסים את אותה טריטוריה, ונותנים את גרסתם הרשמית. נחמד לראות שהם מכבדים מספיק אחד את השני בשביל לתת לכל אחד לתאר את נקודת המבט שלו, על ארועים שנויים במחלוקת. לדוגמא, הראיון שנתנו ל-88FM: חלק א': http://www.youtube.com/watch?v=OYJw4nODy5M חלק ב': http://www.youtube.com/watch?v=-SKZXQhoijQ כאשר הוא הרחק מעינו הפקוחה – ואוזנו הכרויה – של רוד ארג'נט, קולין בלאנסטון נותן לעיתים ראיונות הרבה יותר חושפניים. כשהוא מתראיין עם ארג'נט, הוא נוטה לשתוק ולתת לרוד לדבר; כשהוא מתראיין לבד, לא ניתן להפסיק אותו. עוד יותר מעניינים – לחוקרי היסטוריה (או ארכיאולוגיה) - הם הראיונות שנתן בתחילת קריירת הסולו שלו, ב-1970/71, לעיתונות המוסיקה הבריטית. אז עוד לא היו לו הנהלה או סוכן, ולא היה מי שיגיד לו לצנזר את עצמו. הוא גם שתה הרבה באותה תקופה, ולא מים, והתראיין לעיתים במצב חצי-אופקי. הפנינים האמיתיות נמצאות, כצפוי, שם.

 

[Jflyaway]

גם אני אומר: כל הכבוד !

עבודה ממש יפה ציף