תודה רבה...
אמא שלי לא תנתק איתי קשר, זה הרי כבר קרה בעבר, מיוזמתי, ועובדה שהיום אנחנו מדברים. העניין הוא שעד לפני כמה זמן, לפני שהייתי בהריון, תיארתי לעצמי מצב שבו אני מספרת לה והיא משתוללת מרוב אושר כי היא מאוד רוצה כבר נכדים. במיוחד שהיא התייאשה ממני בקטע של חתונה אז לפחות שאביא לה נכדים. אבל כשנושא החוזה הפך להיות יותר ממשי וכבר נפגשנו עם עו"ד (עוד לא חתמנו אבל בקרוב נחתום) אז כשזה נהיה ממשי היא התחרפנה. מה פתאום בלי חתונה? מה פתאום לא יהיה לי כתוב "נשואה" בת.ז. אגב, בעניין הילדים - הם חוקיים לכל דבר - בדקנו את זה אלף פעם אצל רבנים! אמא שלי פשוט לא מסוגלת לחשוב שאני "שוברת" את המסורת אני בטוחה שזה בגלל שהיא "תתבייש" בכך בפני אנשים אחרים, נושא הרושם שלה בפני אחרים הוא מאוד חזק. מאז ומתמיד הקפידה על הרושם כלפי אנשים "מה יגידו השכנים". אבא שלי אגב, גם אינו אוהב את הרעיון אבל הוא לא מתערב. אמא שלי עד הרגע שבו הלכנו לעו"ד, היא ניסתה לשכנע אותי ולהציק לי בנושא. מפריע לה ששנינו יהודיים ואנחנו בוחרים "לעקוף" את הרבנות. הסיבה שאני לא רוצה ללכת לרבנות היא מאוד מסויימת, ובאמת שבהתחלה רציתי. עד שהבנתי כמה דברים, שאי אפשר לוותר עליהם (ביררתי בכל העולם אפילו ניגשתי אל הרב) ואין אפשרות לוותר. ולכן החלטתי שאני פשוט לא רוצה. אני פשוט לא יכולה יותר להתמודד עם זה שהיא ממשיכה להתערב ומפצירה בי. היא מזלזלת בבחירה שלנו ולכן זה נורא מצער אותי. למרות שעדיין לא אשנה את בחירתי. רצינו להזמין את המשפחות שלנו (בפורום מצומצם) לאכול ביחד ולשמח זה את זה. אבל אחרי מה שאמא שלי אמרה לי, אני כבר לא רוצה לארגן אפילו את זה. מה הטעם להיפגש יחד, הם הרי ירגישו מבויישים בבת הלא-מוצלחת שלהם ובטח שלא יהיו שמחים בשמחתנו. בקשר להריון, אני עדיין בשלב מוקדם וחשבתי לספר לה לפני כולם, אבל עכשיו אני שוקלת לספר לה רק בשלב שבו נחליט שהכל מספיק תקין בשביל לספר לכולם. ולא לפני זה. היא תשמח שיהיה לה נכד/ה, אבל היא לא תפסיק להציק לי עם זה שאנחנו לא נשואים. ואני יודעת שהשמחה שלה תהיה מהולה בעצב, וזה מצער אותי.
