הורים מוכים.....

[iris and ben]

הורים מוכים......./images/Emo4.gif

הבן שלי בן השנתיים מכה אותנו...על כל דבר שלא נראה לו..או אם אמרנו משהו שלא מוצא חן בעיניו בהתחלה זה היה משעשע - זה מלווה במבט כזה מקסים שלו אבל, די זה נמאס... אין לי מושג מאיפה הוא סיגל את זה...אנחנו בבית לא מכים אפילו לא חלש ואפילו כשמסוכן אני אובדת עיצות-כי זה לא נעים לנו שלא נדבר על כואב.. ניסינו להסביר באופן עיקבי שזה לא נעים לנו...והורנו לו לא להכות ניסינו להביט עליו במבט זועף הרמתי מעט את הקול, הפסקתי פעילות מסויימת והלכתי למקום אחר... ניסיתי להסיח את דעתו למשהו אחר...חיבקתי.. התגובות שלו לתגובות שלנו הן צחוק מתגלג...או בכי של נעלב... איך מתמודדים עם זה? האם להתעלם וזה יחלוף מעצמו? הערה קטנה-בן רק עכשיו התחיל לדבר ויש לו אוצר מילים מכובד (אם כי לא מרכיב משפטים) והוא שומע 2 שפות: עיבירת (לרוב) ובגן אנגלית

 

[דליה.ד]

אחיזה מכילה

זהו פטנט שמאוד עוזר: כאשר הילד מכה אוספים אותו בחיבוק חזק = אך אוהב - שהוא לא יכול להשתחרר ממנו ואומרים באוזן בשקט ובאסרטיביות "אתה לא מכה יותר, אסור להכות! אמא עוזרת לך עכשיו לא להכות כי אתה עדין לא מצליח. בקרוב תצליח ואז לא אצטרך להחזיק אותך יותר. הפטנט הזה נועד לעזור לילדים להרגיש את הגבולות דרך הגוף שלהם. בדרך הכי ראשונית והכי ברורה. נכון בהתחלה הם מתפתלים ובוכים וצורחים, אז מה? אם רוצים שההתנהגות השלילית לא תישנה צריך לבצע את החיבוק עד שהילד נרגע. בימים הראשונים צריך יותר להשתמש בזה ובהדרגה זה הולך ופוחת כאשר את שואלת: "אתה מכה, אני צריכה להחזיק אותך, או שאתה מתגבר?" השיטה טובה, לא אלימה, המסר ברור מאוד ומובא לילד באסרטיביות ובאהבה. לטובתו! משתמשים בשיטה גם כאשר ילד מאוד משתולל וקשה לו לצאת מזה, כאשר הוא מרגיש את גבולות הגוף שלו והמבוגר שמחזיק אותו היטב זה עוזר כמו קסם! בני, היה משתולל מצחוק בארוחות ובדרך זו עזרנו להכחיד את ההשתוללות תוך מספר פעמים של אחיזה מכילה. כדאי לנסות זהו טריק ידוע לעיצוב התנהגות, רק חשוב שהאחיזה באמת תכיל את הילד בחוזקה ובעדינות בעת ובעונה אחת (ולא באכזריות ובהכנעת הילד), אז אנחנו מציבים גבול ברור, אוחזים בו היטב ועוזרים לו להצליח עם ההתנהגות הרצויה. חשוב להגיד ליד: "זה לא נעים לאבא ואמא כשאתה מכה! מותר לחבק, מותר לנשק...להכות אסור!!!" במקביל אפשר לתת לו בובה גדולה אותה הוא רשאי להכות כאוות נפשו ואומרים: את הבובה אתה יכול להכות, את אמא ואבא לא!!! המסר חייב להיות חד משמעי, קצר, אוסר התנהגות אחת ומסביר מה ההתנהגות הרצויה. נסו, זה בדרך כלל עובד מצויין ותוך מספר ימים עד מספר שבועות ההתנהגות נעלמת.

 

[דסי אשר]

כמו דליה, אבל עוד...

שלום, אחד התכנים שחוזרים תמיד, כאן בפורום וגם בפורומים אחרים להורים - סביב גילווי מכות של ילד, זו הטענה של ההורה, שהוא לא מכה, לא ההורה השני, אין לילד סיבה לחקות דמות שמכה, אין לילד סיבה לכעוס. תגובות אלה, החוזרות על עצמן, למרות ההסברים שכבר ניתנו בעבר- מעידות על כך שההורים מניחים, שהסיבה היחידה להתנהגות המלווה במכות- היא "חיקוי" של התנהגות. יש סיבות רבות נוספות. רק חישבי/ חישבו- מה אומר ילד, שלא הוכה על ידי הוריו, להוריו, כאשר הוא מכה אותם? להכות ילדים אחרים, קטנים או גדולים, זה משהו אחר מלהכות הורים. קורה להרבה הורים, אוהבים מאד את ילדיהם- שכאשר הילד מתחיל בפעילות כזו של הכאה -התגובה היא הנאה, צחוק, ותגובה זו הילד קולט, ומפנים היטב. עדיין, מעבר להצעות הנכונות של דליה, לנסות להכחיד התופעה- אולי כדאי להקשיב לעצמנו היטב, לאסוציאציות שלנו, לקולות הפנימיים, ובמקביל להסתכל על הילד המכה, בזמן שמכה, ולחשוב= מה הוא אומר לנו כאשר הוא מכה. הסיבה שאני אומרת זאת היא, שאולי, בעזרת הפתרון שדליה מציעה, הילד יפסיק להכות, אבל, אם התגובה לא ענתה על ה"אמירה" שלו, תבוא התנהגות אחרת, שתאותת לנו- אני רוצה לומר לכם משהו. ישנו ספר, ישן מאד, ששמו "ילדים מאותתים". אני מנסה להשיג אותו עכשיו במסגרת אתרים של ספרים משומשים. נושא "הדיבור הלא מילולי" של הילדים- נפלא, עשיר מאד, וזו הדרך להבין אותם, ולהגיב נכון. אחת הביקורת השכיחות על צורת ההתערבות של טיפול התנהגותי(שאני בהחלט חסידה שלו במסגרת "סל הכלים המקצועי שלי"), היא- שגישה זו לא בודקת למה הילד/ הבוגר עושה מה שעושה, אלא מוצעת דרך להכחדת התגובה. דסי

 

[iris and ben]

לדליה ודסי

ראשית תוה רבה על התגובות דליה-דותה על העיצה אנחנו נייסם אותה לעיתים כשזה קורה-אני מחבקת אותו אבל זה לא חיבוק מכיל אלא חיבוק אוהב יותר...ייתכן והוא מקבל לגיטמציה. אני בהחלט אשנה לחיבוק מכיל בתוספת המילולית שהצעת לדסי-אין לי ספק שהוא מאותת למשהו והוא בהחלט לא מכה ילדים אחרים או מבוגרים אחרים רק שאני לא מבינה/לא יודעת למה הוא מאותת באופן הלא גלוי. באופן הגלוי אני יודעת וציינתי-על דברים שלא נעשים לפי רצונו וכו´ בהתחלה חשבתי שזה עיניין של שפה ויכולת דיבור, אבל במחשבה שנייה גם באצר מילים הלא גדול שלו הוא יודע להביע את עצמו יפה ושנבין כשהוא רוצה אני אנסה להשיג את הספר "ילדים מאותתים", ידוע לך מי המחבר? אם אמצע-אשלח לך מסר מיידי האם יש לך ספר נוסף להמליץ לי?

 

[דסי אשר]

גם כשילד כבר יודע לדבר - הוא לא

מסוגל לבטא רגשות מורכבים. נכון, הנגלה לעין- הוא שהוא לא מרוצה מה שנאמר לו, מה שהתבקש לעשות. אבל למה, כאשר הוא לא מרוצה, הוא צריך להכות אתכם. מה משמעות המכה? מה את מרגישה, מעבר לכך שזה כואב? את בוודאי מרגישה עוד דברים. ישנו ספר, אולי בחנויות ספרים עדיין ניתן למצוא אותו- "איתותים" ובו מדובר על השפה הלא וורבלית של הילד- גם כאשר הוא יודע לדבר. תכתבי לי לתיבת המסרים, ואחפש אותו אתר שבו ראיתי אותו היום. אבל, הספר לא יתן לך תשובה על השאלה הספציפית, אלא יעזור לך להבין את מושג האיתותים של הילדים. גם מבוגרים מאותתים, כאשר הם אינם מרגישים חופשיים לבטא את עצמם- כאבי ראש(שלא על בסיס מיגרנה או חוסר בשתיה), אי יכולת להרדם, כאבי בטן מתוך אי רצון ללכת למקום מסויים, קוצר נשימה משום לחץ, ובכלל - ירידה במערכת החיסונית של הגוף, כתוצאה מלחץ מתמשך. דסי

 

[iris and ben]

דסי-שלחתי לך מסר../images/Emo13.gif

 

[נעה גל]

אני דווקא חושבת שהשיטה הזו היא כן

סוג של אלימות (הכוונה היא ל"חיבוק מכיל" שחיים עומר ב"שיקום הסמכות ההורית" קרא לו בכנות (יש לומר לזכותו) "חיבוק הדוב") והיא מעבירה לילד גם מסרים של "אני יותר חזק ולכן אני מחזיק אותך עכשיו ואתה לא יכול לזוז". זו כמובן דעתי האישית בלבד. אני קצת חורגת מגבולות הדיון הזה כי בעקבותיו צצו ועלו לי דברים שמעסיקים אותי כבר זמן רב. לאה ואני מתכננות לכתוב מאמר לפורום שיעסוק בגבולות. זה נושא ענק ובחלקו רצינו להביא סקירה של ספרים העוסקים בנושא. ואיזה ספר העוסק בילדים לא עוסק בנושא? ערמתי על השולחן ספרים שנראו לי רלוונטים לנושא בינהם "שיקום הסמכות ההורית" של חיים עומר. יש לי אותו כבר מספר שנים. לא הצלחתי מעולם להגיע ולקרוא אותו עד הסוף (הסבר בהמשך). כשאני קוראת ספר בחינוך אני מחזיקה עפרון ביד ואני מסמנת בצד משפטים שנראים לי חשובים עבורי. אחרי מספר פעמים שאני קוראת בספר אני עוברת על המשפטים שסימנתי ובדרך כלל, מכאן אני יודעת אם אני מעונינת להמשיך לקרוא את הספר או לא. כך גם עשיתי עם "שיקום הסמכות ההורית". כשעברתי על המשפטים שסומנו נדהמתי לגלות שכולם כוללים ביטויים של אלימות וכוח כהמלצה לשימוש כנגד הילדים. אני עוד יכולה לדמיין לעצמי מצב של ילדים שיצאו מכלל שליטה ונאלצים להשתמש בהם בשיטות האלה (גם כאן לדעתי יש מקום לדרכים אחרות, אבל ניחא), אבל לא מסוגלת לחשוב שהשיטות האלה הן שיטות שכדאי להתשמש בהם על ילדים שלנו ובטח לא בגילאים שלהם. עכשיו אני רוצה להביא שני ציטוטים. האחד מתוך ספרו של חיים עומר "שיקום הסמכות ההורית" בהוצאת מודן, בו עובדת סוציאלית מסבירה לאם על "חיבוק הדוב". הציטוט השני הוא מתוך מילון רב מילים ברשת. הערות בסוגריים מרובעים הן שלי. "... אבל הדרך שלא רק שאינה אלימה, אלא היא למעשה אנטי אלימה: בפרויקט שלנו, אנו מכנים אותה בשם ´חיבוק-הדוב´ [כאן בא ההסבר על חיבוק מכיל דומה מאוד למה שנתנתה דליה] .... כעת, האם זו אלימות? זהו בפירוש שימוש בכוח. את מפגינה את העובדה שאת חזקה יותר, ושאת נמצאת בעמדת שליטה..." "הסבר מלא לצירוף חיבוק דוב שם ז´ חיבוק חזק מדי, חיבוק חונק ומכביד; קשר שהתחיל מתוך כוונה טובה אך נעשה חונק ומעיק." עכשיו, האם זו הדרך הטובה ביותר לפתור בעיה שהיא חלק טבעי מהתפתחות של ילדים? האם זו דרך יעילה? סביר להניח שכן. אז מה? לדעתי לא.

 

[אפרתש]

../images/Emo24.gif (רך ועדין)

תודה, ביטאת את תחושותי. אני חושבת שבשיטת החיבוק (ואני מוציאה מהכלל כאן מקרי חריגים), יש סוג של חוסר יכולת שלנו להתמודד. אנחנו נורא מנסים לפתור את כל הבעיות במלים, ולפעמים זה פשוט לא מצליח לנו. להרביץ אנחנו לא רוצים, אז זה מין פתרון ביניים. אני פותרת את הבעיה ב"דרך שאני מכירה" - מנצלת את היותי גדולה וחזקה יותר. אבל אני לא מכה ולא גורמת לכאב, אז יש למעשה זה לגיטימציה. אני לא בטוחה שזה צריך לפסול את השיטה הזו לחלוטין. לפעמים אנחנו באמת מגיעים למשהו שנראה כדרך ללא מוצא, ואז חיבוק הדוב הוא הפתרון הכי פחות גרוע שאנחנו מסוגלים לבצע באותו רגע. לשמחתי, אני אישית לא הזדקקתי עד כה לשיטה הזו, ואני מאד מקווה שלא אזדקק לה בעתיד.

 

[לאה_מ]

מסכימה עם נעה ואפרת לגבי חיבוק הדוב

ואני חושבת שהמסר שמועבר לילד הוא לאו דוקא של הכלה, אלא של כח, ואז אנו עלולים למצוא את עצמנו במצב בו הילד לא יאמר לעצמו "איזה יופי שאמא כל כך מבינה אותי ויודעת לעזור לי להשתלט על עצמי", אלא יאמר לעצמו "כשאני אהיה גדול וחזק אני אראה לה מה זה". איריס מתארת מצב, בו הילד מרביץ כתגובה על מעשים/תגובות/אמירות של ההורים שלא נראים לו. אני הייתי מתחילה בלבדוק עם עצמי האם המעשים/התגובות/האמירות האלה נראים לי. האם - עם יד על הלב - אני חושבת שבאמת התגובה שלו (ונעזוב לרגע בצד את עניין האלימות) היא בלתי סבירה, או שאולי הוא צודק. אם השתכנעתי שמה שאני עושה הוא בסדר (כלומר, אני מכבדת אותו, אני מתחשבת בו וכו´), או שכתוצאה מהחשיבה שעשיתי שיניתי חלק מן התגובות שלי, והמכות נותרו בעינן, הייתי מנסה לחשוב מה גורם לו לבטא את עצמו דוקא בדרך הזו. דסי נתנה לי פעם עצה מאד חכמה - כשאני אובדת עצות בעניין התנהגות מסויימת של ילדי, אני צריכה להסתכל לא רק עליהם, אלא גם על עצמי. לשאול את עצמי מה קורה כאשר הילד מתנהג כך? איך אני מרגישה? מה משותף לכל הסיטואציות שבהן זה קורה? מהן התחושות שלי לפני? במהלך? אחרי? - אני גיליתי שהבחינה העצמית (בעיקר) המדוקדקת הזו מאד הועילה לי במקרים שבהם הרגשתי חוסר אונים בהתמודדות עם סיטואציה מסויימת.

 

[nonana]

לאה נעה ואפרת

כמו שכבר ידוע לכם נדב היה מאד אלים כלפי נעמה מסיבות רבות. כל דרך שלא ניסיתי (ותאמינו לי המון דרכים ושיטות עברו עלינו) הוא לא הפסיק, והיו תקופות שזה החמיר. הוא היה דוחף אותה והיא היתה מקבלת מכות חזקות מהנפילות, והיה סורט וצובט כך שהיו לה המון סימני אלימות בגופה. (חלק מהסיבות הם עקב התסכול שלו ביכולות שלה). משהי הציעה לי את החיבוק, וזה עובד, נכון שלא בכל מצב אני משתמשת בחיבוק (זה קורה אחד ל........) אבל עקב כך רמת האלימות ירדה פלאים למרות שהשימוש בו נדיר. אני לא רואה כאן אלימות אלא הפגנת כח, גם כשאנחנו פותחים קופסא אנחנו משתמשים בכח. דוגמא נוספת אם היו שני מבוגרים שרבים במכות, לא הייתם הולכים ומשוחחים איתם ואומרים להם שאפשר לדבר, אלא קודם כל מפרידים בינהם, גם אם זה כרוך בכח מצידכם, ואז ע"י אחיזה מרגיעים אותם. לא תמיד כח הוא אלימות, וגם צריכים לדעת באיזו דרך להשתמש. אני באופן אישי כשאני מפרידה בינו לבין נעמה אני מנשקת אותו ואמפטית לכעס שלו. נכון שיש כאן סמכות הורית, נכון שלזה אין לי שום כוונה לתת לו להמשיך להרביץ, ונכון שכאן אני מראה לו שאני חזקה יותר, אבל אני לא מרביצה אלא מרגיעה, הוא יודע שאני מרגיעה אותו, והיום כשהוא מתחיל עם האלימות אני מפרידה כשהוא ישר בא אלי ורוצה ידיים. אלו שלא חוו אלימות מרובה בין האחים יכולים בדרכים אחרות, אצלי דרך זו עבדה.

 

[דסי אשר]

נעה- הסימון שסמנת -הוא כמובן

סוביקטיבי לך. שתינו קראנו את עקרון הרצף(כך נדמה לי, שגם את), ואני סימנתי דברים אחרים ממה שאת סימנת. דבר אחר- יונת כתבה כאן פעם, בעת הדיון על הספר "עקרון הרצף", שהיא הבינה את הדברים אחרת ממה שאחרים(ואני בינהם), הבנו אותן שורות כתובות בספר. זו תופעה מאד טבעית. גם חוקרים קוראים מאמרים מדעיים, שמתאימים לתפיסת עולמם... אז אולי מה שנחשב בעיניך, מתוך ספרו של חיים עומר, כאלימות, בעיני משהו אחר בכלל לא נתפס כאלימות, אלא בהחלט כהכלה. אני לא יודעת על איזה דוגמאות את כותבת. אני לא קראתי את הספר. ......לא מספיקה גם את מה שיש לי בבית..... אלף אלפי הבדלות- חולי הנפש, כאשר הם משתוללים, הקשירה מיועדת לכמה מטרות, אחת מהן, והמרכזית מבינהן= להרגיע את החולה שנמצא בסערה פסיכוטית, שעשויה להיות מסוכנת לו ולסביבה, וגרמת לו סבל ניכר. מי שקראה את הספר"מעולם לא הבטחתי לך גן של וורדים" מאת חנה גרין, יכול לקרוא על חווית ההתקף הפסיכוטי, ועד כמה הוא מעורר חרדה. על חווית הקשירה - על ההלם, על העלבון, אבל גם על התודה= על כך שהקשירה עוזרת לחולה להרגע. זהו סיפור אמיתי, של חולה שטופלה על ידי הפסיכיאטרית - בתו של אריך פרום( פרידה פרום רייכמן). כאשר המספרת, החולה -הייתה מזהה שעומד לבוא התקף, היא הייתה מבקשת להקשר... מנסיוני שלי עם ילדים- זה לא חיבוק דוב, זה חיבורק מאד אוהב, מאד מרגיע, מלווה במילים מרגיעות, והילד נרגע. אבל, לא נראה לי שיש אפשרות לשדר כאן על אותו גל- יש תפיסות עולם, ותפיסות עולם הן לא ידע, הן משהו עמוק יותר. שינוי תפיסת עולם -הינו תהליך ארוך מאד. דסי

 

[אפרתש]

שייעלב ...

כתבת שיש לו שתי תגובות למעשיכם - צחוק מלגלג או בכי נעלב. סליחה, אבל מה רע בבכי נעלב? הוא מרביץ, הוא כבר יודע שזה מאד לא נעים לכם, אז הוא נעלב קצת. ואולי הוא אפילו לא באמת נעלב, אלא רק עושה קולות כדי שתפסיקו לכעוס. מהקטע הקצר שכתבת אני לא יכולה לדעת מה בדיוק קורה אצלכם, אבל אולי הוא מתרשם שאתם לא ממש רציניים בכעס שלכם. אני בעד הפסקת פעילות והליכה למקום אחר. מאחר והוא עדיין קטן, אפשר להציע לו משהו חלופי ("אני עכשו אפסיק להרכיב איתך פאזל, כי לא נעים לא שמרביצים לי. הנה, קח שחק עם הקוביות, אני הולכת למקום שלא מרביצים לי בו"). אופציה - אולי יש בו עודף מרץ? אולי בגן לא נותנים מספיק להשתולל? את יכולה להפגיש אותו עם ילדים מעט יותר גדולים שישחקו איתו במשחקים "גבריים"? שיזרוק, יבעט, יקפוץ.

 

[iris and ben]

תודה לכולכן

אני הבנתי את החיבוק המכיל של דליה כאחר ולאו דווקא כאלים.. העלתן כאן נקודה חשובה-בנוגע להתבוננות/שאלות שלי בנוגע למצב.. תודה על כל הנקודות למחשבה שהעלתן מבטיחה לעדכן

 

[mom&shaked]

חיבוק הדוב והכאת חפצים

הי איריס, מאוד מזדהה עם מה שאתם עוברים, גם אנחנו עוברים מידי פעם את אותה חויה של "הורים מוכים".... ושקד עם אוצר מילים מדהים ומרכיב משפטים ויודע לבטא את עצמו יוצא מן הכלל - לכן אני חושבת שאין קשר בין יכולת ביטוי לעניין ההכאה. לי באופן אישי יש בעיה עם שתי ההצעות של דליה. אבא של שקד נוהג לחבק אותו חיבוק דוב כששקד מכה אותו, אני מאוד מתנגדת לזה, אני רואה איך זה מציק וכואב לשקד וזה עושה לי לא נעים... הרי מה זה שונה מלהכות ילד?? זה מכאיב לו באותה מידה!! מחבקים אותו ולא משחררים אותו והוא מתחיל לבכות, בין אם זה כואב לו ובין אם הפעלת הכוח והמרות מציקים לו. לפי דעתי האישית זאת שיטה לא יעילה ומראה בדיוק את השימוש בכוח שאנחנו מבקשים ממנו לא לעשות. שמתי לב ששקד עושה את זה בדרך כלל כשהוא רוצה תשומת לב ואנחנו בדיוק באותו רגע לא מסוגלים לתת לו אותה, נניח כשהוא רוצה לשחק איתנו במשהו או לעשות איתנו משהו מיוחד ואין לנו פנאי בדיוק באותו זמן לעשות את זה איתו... אז אני לא אומרת שצריך להיות לרשותם 24 שעות ביממה, אבל מצד שני כנראה שזה איתות. דליה הציעה גם לתת לו בובה גדולה אותה הוא רשאי להכות... נראה לי מוזר, למה לתת לגיטימציה להכות משהו בכלל?? אם מותר להכות בובה למה אסור להכות משהו אחר כמו חיה למשל? אני לא יודעת עד כמה ילדים בגיל הזה מסוגלים להבין את ההבדל בין עצם ליצור חי ולמה ההורים מרשים להם להכות חפץ אבל אוסרים עליהם להכות יצור?

 

[נעה גל]

אני דווקא כן בעד הפניית אנרגיות

כלפי חפצים (רכים כמובן, שלא יכאב לו). בעיקר, בגלל שמדובר בשלב בהתפתחות ולא בפתרון קבוע. חוץ מזה הילד כועס וכרגע זו הדרך שלו להתפרק אז מצד אחד, צריך לדעתי, לתת לו אפשרות לפרוק את הכעסים בדרך בה הוא יזיק כמה שפחות לסביבה החיה. מצד שני, את נותנת לו את התחושה שאת מבינה שהוא כועס (הרי מותר לכעוס על אמא או על כל אדם אחר). מתוך הנחה שאנחנו כהורים פורקים כעסים באופן אחר - כלומר, לא מכים חפצים ובני אדם - הילד יישר קו עם השיטה.

 

[iris and ben]

עדכון קצרצר....

היום היה מצב שבן היכה אותי שוב (אוי זה נשמע נורא...) חיבקתי אותו בלי "קוצי מוצי" ולחשתי לו באוזן "לא להרביץ..., זה לא נעים לי" לא הפריע לי שהוא צעק או כעס אלא רק ההכאה ולכן התייחסתי רק לזה. הוא הסתכל לי בעיניים ושם את הראש על הכתף שלי החזקתי אותו עוד כמה שניות במצב הזה, הורדתי אותו והמשכנו בעיסוק שלנו זה מה שהרגשתי נכון לעשות באותו רגע עם יד הלב קשה לי קצת לגלות מה הוא מאותת לי ברובד הסמוי אני מניחה שזה יגיע גם כן

 

[יונת ש.]

בדיוק מה שרציתי לכתוב

קראתי את ההודעות ובדיוק רציתי לכתוב שאת יכולה פשוט לנסות לחבק אותו "חיבוק מכיל" (לא דוב!), ומלבד השניה הראשונה שבה הוא עוד לא מבין מה קורה, לא צריך להשתמש בשביל זה בכוח נגדו. אז אפשר לראות איך הוא מגיב. אם הוא לא ירצה מגע - הוא כבר יראה את זה. ואם כן - גם את זה הוא יראה. סביר שבפעמים הבאות הוא כבר יענה לחיבוק מיד, ואולי בהמשך אפילו ידע לבקש חיבוק מעצמו.

 

[דליה.ד]

שתי השיטות שהזכרתי הן שיטות

חינוכיות מקובלות ודי טובות. האחיזה המכילה היא סוג של עיצוב התנהגות ואם עושים אותה נכון, מתוך מקום של הכלת הילד עם הקשיים שלו ולא מתוך מקום של "אני חזק וכופה עליך את רצוני" הרי שלכך התכוונתי. לפעמים זו הדרך היחידה בה ילדים יכולים להבין את הגבול ולהרגיש בחד משמעיות שלו. אני חד משמעית נגד כל סוג של התאכזרות לילד ובעיני כשהייתי צריכה להשתמש בשיטה הזרמתי לחיבוק את כל האנרגיות האוהבות, המחבקות והמכילות לכיוון הילד. מספר פעמים והבעיה נעלמה! לחלוטין! הכאת הבובה היא סוג של סובלימציה, עידון הדחפים להכות, להרביץ ולשלוט בסיבה על ידי אלימות. הבובה תסמל עבור הילד את כל הדברים השליליים ומכיון שהיא רק בובה אז מותר ורק אותה, לא את שאר הבובות. מדוע לדעתכם בגיל ה"ייבוש" או הגמילה נותנים לילדים חימר, בוץ ובצק? כמובן שיש סיבה חינוכית מעבר לזה...המסר הוא: "בקקי לא משחקים, בחימר כן" שוב...סוג של עידון היצר, סובלימציה. וחוץ מזה אני בעד כל פטנט שעובד, אפילו מים קדושים של הבאבא בובה מצידי, אבל על עקרון הלא אלימות לא אעבור.

 

[iris and ben]

לאמא של שקד

תודה על ההתייחסות לנו זה קורה לרוב בעת מתן תשומת הלב כשמשחקים יחד...קוראים ספר...אוכלים ביחד...

 

[דסי אשר]

פעם הכרתי ילדה, פעוטה

שנשכה,הכתה וצבטה בכוח אדיר, עד כדי פציעה מהצביטה - את הוריה ואת כל סביבתה החברתית, ללא שום גירוי חיצוני. אותי לא, את המטפלת האישית - לא, את דודה שלה- לא. בן את הילדים בני גילה ואף גדולים יותר. גם קטנים. הצביטה והנשיכה באו בתדירות מאד גבוהה. כאשר הסתכלת על הילדה, ראית שהיא מתוחה מאד, והפעולה "אלימה" נועדה לפרוק מתח עצום, שהכיל גופה הקטנטן. השאלה הייתה, ונמצאה התשובה- למה הילדה כל כך מתוחה, למה היא כל כך כועסת? היא קבלה טיפול מסור, נסיכה ממש. הוריה לא צעקו, לא היכו. דסי