s h o o s h a
New member
הורים כמנהיגים
בהמשך לשאלה שהעלתה כאן חלבלובית, נתקלתי בכתבה על הנושא. מביאה אותו במלואו לכאן: השיבו לעצמכם את הסמכות ההורית! חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, קורא להורים להשיב לעצמם את הסמכות ההורית, לא בדרך של עריצות, אלא בדרך של מנהיגות. זה אולי נשמע קצת כמו דיקטטורה, אבל אחרת ממש בקרוב הילדים עלולים להפוך להיות המנהלים שלכם. אם זה לא כבר קרה... שיר-לי גולן ברגעים הטובים עם הילדים, כשהם משחקים זה עם זה בנעימות, אומרים משהו חכם במיוחד או סתם מתגלגלים מצחוק אגב קריאת סיפור לפני השינה, אנחנו טופחים לעצמנו על השכם וחשים, ולו לרגע, שעשינו עבודה טובה. ברגעים המתסכלים, כשהם חוטפים צעצוע מחבר שבא לבקר, רוקעים ברגליהם בזעם בתגובה לכישלון במשחק הדוקים או במבחן או עונים בפעם האלף "לא בא לי," אנחנו שואלים את עצמנו: איפה טעינו? ההורות, תפקיד מורכב מאוד, תובעני ומתגמל כאחד, בנויה משילוב של "הצלחות" ו"טעויות." פעם בכמה שנים צץ מודל הורות חדש שמנסה, ולעיתים מצליח, להיות מורה נבוכים. הדימויים החברתיים להורות "רצויה," מסביר הפסיכולוג חיים עמית בספרו החדש "הורים כמנהיגים" (הוצאת "מודן,(" משתנים בהתאם לצרכי התקופה והתהליכים המתרחשים בחברה. אם בעבר היו עריצים (בעיקר האבות) ומלאכים (בעיקר האימהות) ואחר כך, בהשראת הפסיכולוגיה של פרויד, סוג של מדענים (ובעקבות זאת הפכנו להורים מתירנים,( מציע היום עמית דימוי חדש — ההורה כמנהיג. לא מפקד, הוא מדגיש, אלא מנהיג - דימוי המאזן בין גישה סמכותית מדי לגישה רכה מדי. "מצד אחד," כותב עמית, "המשפחה היא ארגון הזקוק למנהיגות ככל הארגונים האחרים. אם הורים לא ינהיגו את משפחתם, יעשו זאת ילדיהם במקומם. על ההורים להבין שמשפחה אינה דמוקרטיה אמיתית. הילדים אינם בוחרים את הוריהם וזכותם וחובתם של ההורים לקבוע חוקים וגבולות. חשוב שההורים יקשיבו לילדיהם, ילמדו את צרכיהם ויבינו את מצוקותיהם, בלי לוותר על ראייתם המערכתית את צרכי המשפחה כולה. עם זאת, הורים אינם צריכים לנהל את משפחתם כדיקטטורה, שכן המחיר שכל בני המשפחה ישלמו על כך יהיה כבד ביותר. הורים יכולים וצריכים להנהיג את משפחותיהם בדרכים חכמות, מאוזנות ומתחשבות. חשוב שהורים יבינו, שכדי לדעת לאן להנהיג את משפחתם, עליהם להקשיב רוב קשב לא רק לעצמם, אלא גם, ואולי בעיקר, לילדיהם. חשוב שהורים יזכרו שכדי לדעת כיצד להנהיג בהצלחה את משפחתם, ילדיהם צריכים לסמוך עליהם ולהאמין בהם." מעמד ההורה הכל מתחיל מהניסיון להחזיר להורים את תפקידם ומעמדם כמבוגרים אחראים וקובעים במשפחה. הילדים, מגיל צעיר מאוד, תוהים ומעלים סימני שאלה אפילו בדבר ביצוע התנהגויות פשוטות ושכיחות, כצחצוח שיניים או פינוי כלי האוכל מהשולחן. ההורים, קצרי נשימה במירוץ החיים האינסופי, מוצאים עצמם לא פעם חסרי אונים וכושלים נוכח ההתנגדויות הנחרצות של ילדיהם. "ילדים בכל גיל זקוקים להורה בטוח בעצמו," מסביר עמית. "הורה חלש, שאינו מצליח לקיים את סמכותו, מחליש את ילדיו. כיוון שילדים אינם מסוגלים כיום לשמוע 'לא', להמתין למשהו שהם רוצים או להפסיק לעסוק במשהו שהם אוהבים, נחלשת יכולתם לדחות סיפוקים. הורים הנכנעים לילדיהם מחזקים את נטיותיהם התוקפניות הטבעיות, העלולות להתפתח בעתיד אף לאלימות. החוזק הנפשי של ילדים מתפתח דרך התמודדויות עם קשיים ולא בוויתור על התמודדות. גם כשילדים כועסים על הוריהם ה׳לא נחמדים׳, ה׳לא טובים׳, שדורשים מהם דרישות לא נעימות, הם יודעים כעבור זמן להעריך את ההורים ואף להודות להם." אם בעבר, במשפחה המסורתית, הכוח רוכז כולו בידי ההורים, עד כדי סמכות מוגזמת שהתבטאה גם בהכאת הילדים, היום נותרו ההורים, לדעת עמית, עם מעט מדי סמכויות. הם שואפים להיות ביחסי חברות עם ילדיהם ואינם מודעים לכך שקרבת היתר מונעת מהם, בשם החברות, לגלות פנים תקיפות וסמכותיות יותר כלפי הילדים - להציב גבולות, להעניש לפעמים, לדרוש ולומר "לא" כשצריך.
בהמשך לשאלה שהעלתה כאן חלבלובית, נתקלתי בכתבה על הנושא. מביאה אותו במלואו לכאן: השיבו לעצמכם את הסמכות ההורית! חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, קורא להורים להשיב לעצמם את הסמכות ההורית, לא בדרך של עריצות, אלא בדרך של מנהיגות. זה אולי נשמע קצת כמו דיקטטורה, אבל אחרת ממש בקרוב הילדים עלולים להפוך להיות המנהלים שלכם. אם זה לא כבר קרה... שיר-לי גולן ברגעים הטובים עם הילדים, כשהם משחקים זה עם זה בנעימות, אומרים משהו חכם במיוחד או סתם מתגלגלים מצחוק אגב קריאת סיפור לפני השינה, אנחנו טופחים לעצמנו על השכם וחשים, ולו לרגע, שעשינו עבודה טובה. ברגעים המתסכלים, כשהם חוטפים צעצוע מחבר שבא לבקר, רוקעים ברגליהם בזעם בתגובה לכישלון במשחק הדוקים או במבחן או עונים בפעם האלף "לא בא לי," אנחנו שואלים את עצמנו: איפה טעינו? ההורות, תפקיד מורכב מאוד, תובעני ומתגמל כאחד, בנויה משילוב של "הצלחות" ו"טעויות." פעם בכמה שנים צץ מודל הורות חדש שמנסה, ולעיתים מצליח, להיות מורה נבוכים. הדימויים החברתיים להורות "רצויה," מסביר הפסיכולוג חיים עמית בספרו החדש "הורים כמנהיגים" (הוצאת "מודן,(" משתנים בהתאם לצרכי התקופה והתהליכים המתרחשים בחברה. אם בעבר היו עריצים (בעיקר האבות) ומלאכים (בעיקר האימהות) ואחר כך, בהשראת הפסיכולוגיה של פרויד, סוג של מדענים (ובעקבות זאת הפכנו להורים מתירנים,( מציע היום עמית דימוי חדש — ההורה כמנהיג. לא מפקד, הוא מדגיש, אלא מנהיג - דימוי המאזן בין גישה סמכותית מדי לגישה רכה מדי. "מצד אחד," כותב עמית, "המשפחה היא ארגון הזקוק למנהיגות ככל הארגונים האחרים. אם הורים לא ינהיגו את משפחתם, יעשו זאת ילדיהם במקומם. על ההורים להבין שמשפחה אינה דמוקרטיה אמיתית. הילדים אינם בוחרים את הוריהם וזכותם וחובתם של ההורים לקבוע חוקים וגבולות. חשוב שההורים יקשיבו לילדיהם, ילמדו את צרכיהם ויבינו את מצוקותיהם, בלי לוותר על ראייתם המערכתית את צרכי המשפחה כולה. עם זאת, הורים אינם צריכים לנהל את משפחתם כדיקטטורה, שכן המחיר שכל בני המשפחה ישלמו על כך יהיה כבד ביותר. הורים יכולים וצריכים להנהיג את משפחותיהם בדרכים חכמות, מאוזנות ומתחשבות. חשוב שהורים יבינו, שכדי לדעת לאן להנהיג את משפחתם, עליהם להקשיב רוב קשב לא רק לעצמם, אלא גם, ואולי בעיקר, לילדיהם. חשוב שהורים יזכרו שכדי לדעת כיצד להנהיג בהצלחה את משפחתם, ילדיהם צריכים לסמוך עליהם ולהאמין בהם." מעמד ההורה הכל מתחיל מהניסיון להחזיר להורים את תפקידם ומעמדם כמבוגרים אחראים וקובעים במשפחה. הילדים, מגיל צעיר מאוד, תוהים ומעלים סימני שאלה אפילו בדבר ביצוע התנהגויות פשוטות ושכיחות, כצחצוח שיניים או פינוי כלי האוכל מהשולחן. ההורים, קצרי נשימה במירוץ החיים האינסופי, מוצאים עצמם לא פעם חסרי אונים וכושלים נוכח ההתנגדויות הנחרצות של ילדיהם. "ילדים בכל גיל זקוקים להורה בטוח בעצמו," מסביר עמית. "הורה חלש, שאינו מצליח לקיים את סמכותו, מחליש את ילדיו. כיוון שילדים אינם מסוגלים כיום לשמוע 'לא', להמתין למשהו שהם רוצים או להפסיק לעסוק במשהו שהם אוהבים, נחלשת יכולתם לדחות סיפוקים. הורים הנכנעים לילדיהם מחזקים את נטיותיהם התוקפניות הטבעיות, העלולות להתפתח בעתיד אף לאלימות. החוזק הנפשי של ילדים מתפתח דרך התמודדויות עם קשיים ולא בוויתור על התמודדות. גם כשילדים כועסים על הוריהם ה׳לא נחמדים׳, ה׳לא טובים׳, שדורשים מהם דרישות לא נעימות, הם יודעים כעבור זמן להעריך את ההורים ואף להודות להם." אם בעבר, במשפחה המסורתית, הכוח רוכז כולו בידי ההורים, עד כדי סמכות מוגזמת שהתבטאה גם בהכאת הילדים, היום נותרו ההורים, לדעת עמית, עם מעט מדי סמכויות. הם שואפים להיות ביחסי חברות עם ילדיהם ואינם מודעים לכך שקרבת היתר מונעת מהם, בשם החברות, לגלות פנים תקיפות וסמכותיות יותר כלפי הילדים - להציב גבולות, להעניש לפעמים, לדרוש ולומר "לא" כשצריך.