הורים כילדים

[גלבועא]

הורים כילדים

השקרים הגדולים והקטנים להורינו. -------------------------- בעמוד הזה נחשפנו לבעיה אישית ומוסרית ממדרגה ראשונה. הרכיבים שלה קשים במיוחד, כי אמאעדי33 היא בת יחידה, ולכן המחוייבות שלה להוריה מורכבת במיוחד. אבל, אם אנחנו מסתכלים על מצב רגיל, יחסית, שישנם עוד אחים. האם ניטה לספר את הכל להורינו אודותינו ואודות ילדינו? איזה דברים נספר ואיזה דברים לא נספר. מדוע נספר ומדוע לא נספר? למשל, ידוע לי על צאצאים/יות שלא מספרים להוריהם דבר, מעין סוג של "עונש", אני למשל נדרשתי על ידי אבי לא לספר דבר שיש בו מיסוד של דאגה. חמותי למשל, אנחנו מעדיפים לספר לה "לאחר מעשה" כי יש לה נטייה לא לישון בלילה מרוב דאגה. אישית, אני זוכר שהרגשתי נטוש כאשר אבי צעק עליי לא לספר לו על הבת שלי. כמובן, שמאז אני חוסך ממנו הרבה דברים. מה קורה אתכם/ן?

 

[pf26]

שקרים או "חוסר עידכון"

חמותי נוהגת לא לספר דברים קשים/עצובים/מביכים. היא מנסה להגן על ילדיה ועל אמה בדרך הזאת. אני מקווה שעם השנים היא למדה לשתף אותנו יותר. אבא שלי היה שתקן גדול ולא נידב אינפורמציה. השיא היה כשבמקרה נודע לי שידיד קרוב (וצעיר) מת מהתקף לב. כששאלתי אותו למה הוא לא סיפר לי הוא אמר ש"לא חשבתי שזה חשוב לך ולא רציתי שתהיי עצובה" - כאילו דא.... אם זה לא חשוב אני לא אהיה עצובה, נכון? היו עוד הרבה דברים שהוא לא סיפר כדי לא להעציב אותי. את רובם אני מן הסתם כבר לא אגלה. אולי זה עניין של תקופה, אולי זה עניין של אופי. אני ממש לא טובה בלשמור סודות. אפילו הניק הזה, שרציתי שיהיה פרטי, מוכר לילדי. סבתא שלי ואבא שלי היו מעודכנים בכל הפרטים הקטנים שבחיי. היום נותרה רק חמותי ומעולם לא הסתרנו מפניה דברים או סיפרנו שקרים.

 

[jonatan11]

שאלה קלה...

מעט מאוד שיתפתי את הורי בחוויותי, בקושי, ברע, בטוב.... תמיד הסתרתי מהם, לא סיפרתי להם..לא שיקרתי, פשוט לא סיפרתי... תהליך שהתחיל כשהייתי עדיין גורה, זוכרת עצמי ילדה מאוד מאוד קטנה , מתמודדת עם דברים שרק המחשבה שהגוזל שלי תעבור שמינית מהם, מצמררת אותי.. היא כל כך קטנה... זוכרת עצמי כמהה להם..מחפשת חום, חיבוק, תמיכה...זוכרת את אחיי.. כששיתפתי, יצאתי תמיד "קטנה", לא חכמה, רעה (עד בגרותי, הייתי בטוחה שאני באמת בן-אדם רע),החברות שלי הכי טובות ... מהר מאוד היבנתי שהם לא שם בשבילי, אך למרות זאת, ניסיתי, שוב ושוב, בשם האהבה, למען המשפחה, בשביל האחים, הכבוד.. ואולי בכל זאת, אולי יפתח להם הפעם ערוץ, אולי זה יזיז... אולי זה ירגש... אולי זה יכאיב.. עזבתי, התגייסתי, השתחררתי, טיילתי, התפרנסתי, התחתנתי, ביקשתי, תמכתי, ילדתי, בשמחות, בקושי, בחולי.. כלום.. ואולי בכל זאת... אבל לא... כלום.. אטומים.... עכשיו.......... אני לא מספרת להם כלום!!!!!!!!!! סליחה, שלום, קוראים לי ג'וני, קוראת אתכם כבר זמן מה, רציתי לשתף אתכם במה שכתבתי למעלה.

בסדר?

 

[alona 9]

../images/Emo13.gifבטח שבסדר ברוכה הבאה

 

[גלבועא]

ברוכה הבאה ../images/Emo141.gif

 

[pf26]

ברוכה הבאה ג'וני ../images/Emo140.gif

 

[mich78]

ברוכה הבאה ../images/Emo140.gif

אני ממש מזדהה עם תשובתך גם אני התמודדתי עם דברים לבד והיום לא מספרת ולא משתפת והם מבחינתם לא מתעניינים ולא מעוניינים לדעת הרבה פעמים יוצא לי לחשוב שאם אי פעם יקרה לי משהו הם אפילו לא ידעו, הם לא יודעים כלום על חיי

כך שאין הסתרת מידי /חוסר עדכון/שקרים

 

[קורות חיי]

ברוכה הבאה אלינו.../images/Emo140.gif

 

[m i t a l y]

ברוכה הבאה ../images/Emo20.gif

 

[alona 9]

הכל,מבלי להשאיר פירור בצלחת

וכמובן שהם תמיד התעניינו במה שקורה,אבי למשל,כשהייתי מספרת לו על עבודתי הוא היה מקשיב שואל ומייעץ,מרוכז כאילו נמצא בסרט,היתה להם המון סבלנות,הוא היה חי את הסיפורים שלנו, את הטובים,למד בעל פה, עם הרעים התייסר בלילות,פעם,הייתי מרימה טלפון לספר להם על כל אירוע חדש שעבר עלי ועל ילדי,היום,ובכלל בשנים האחרונות,אני מצנזרת המון, אמי,אשה קשישה,אני לא מעלה בדעתי להדאיג אותה,לפעמים אני מספרת לה הרבה אחרי...ואולי, משום ש "הקלילות" הזו שהיתה לה נעלמה, ולמרות שלפעמים היא אומרת.."אני יודעת שאתם לא מספרים לי הכל" למרות זאת, יש לי הרגשה שהיא משלימה עם החסך באינפורמציה ולפעמים אפילו שמחה שאינה שותפה לספורים,ובצדק,לאשה בגילה יש מספיק סיבות לא להרדם,היא לא צריכה עוד..

 

[גלבועא]

השאלה מופנית לכולנו

ברור מחלק מהתשובות שההחלטה לא לספר להורים נובעת מדאגה להם או בגלל רקע היסטורי כאוב. אבל כשיש החלטה/רצון לספר להורים, מהם הכללים על פיהם אנחנו בוחרים כן/לא לספר? יש כללים למעט דאגה ו/או כעס?

 

[alona 9]

לא כל כך הבנתי ,../images/Emo163.gif

לספר או לא לספר בגלל כעס עליהם? האם יש באמתחתך דוגמית קטנה לכוונה?

 

[jonatan11]

לי יש דוגמית..

אני. האמת היא שלרוב אני מרגישה שעברתי את שלב הכעס. אך, בהחלט היו דברים שלא סיפרתי כי כעסתי ולא חשבתי שמגיע להם. בעצם, אף פעם לא חשתי שהם שמחים בשבילי באמת, דבר נוסף שגרם לי להפסיק לשתף אותם כמעט לחלוטין.

 

[alona 9]

כן, מבינה אותך.. ועצוב שכך ../images/Emo20.gif

 

[alona 9]

עזוב רגע ת'דוגמית ..התעוררתי

אמרתי פעם למיטלי שאני מרגישה דיי "משעממת" עם הילדות ומערכת היחסים עם הורי, שני אחים אנחנו,הסיפורים שלנו היו "מתערבבים" במשפחתינו,מה שלא הספיק לספר לי שמעתי מהורי ,ומה שלא הספקתי לספר להם הם שמעו ממנו, אחד בתוך השני..אני הייתי צריכה לשתף אותם בסיפורי,כמו אוויר לנשימה, הם "חיו וניזונו" מהסיפורים שלנו, פעם כשאבא שלי הבין שאני עומדת לספר לו על החלטה קשה שלי הוא צעק לי כמו אביך "אל תספרי לי,לא רוצה לשמוע" סיפרתי לו, הוא קיבל זאת אמנם קשה אבל תמך בי לאורך כל הדרך, לא יכולתי להסתיר מהם כלום גם אם רציתי,ובעצם,אף פעם לא ניסיתי.

 

[גלבועא]

אבל זו בדיוק הנקודה

מבחינתך אין כלל ענין של "לא לספר" כי חייבים לספר או כי אי אפשר לא לספר. אני לא חושב שחייך "משעממים" אלא אחרים, ואני לפחות מבחינתי, הייתי שמח לקבל את "השעמום" שלך

דא עקא שלפעמים, גם הניסיונות שלי לשנות נתקלים בתגובה אנטיפתית כזו שאני מייד מתכנס לתוך עצמי. או אז אני חוכך בדעתי אם לספר, מה לספר ואיך לספר. יש בעיה קשה בתקשורת של אבי עם ילדיי. הם טוענים בתוקף שאין להם על מה לדבר אתו, והוא טיפש שכמוהו, בגלל שהוא חסם אפשרות של קבלת מידע אודותיהם, אין לו על מה לדבר אתם.

 

[alona 9]

זהו

שאבא שלי ידע כבר באמצע הלילה שהנכד שלו התעורר מחלום, שהגננת כעסה על הנכדה, שיש מבחן קשה שצריך ללמוד,ואיך הוא הסתדר בסוף עם הבעיה הקטנה בצבא, משהו שקרה בשנים האחרונות (לאחר מותו)לאחת מנכדותיו משהו נורא, את זאת הוא לא ידע, ואם היה חי.. זה היה הורג אותו.

 

[pf26]

משעמם ?

הילדות שלי היתה מאד "מגוונת". הבגרות שלי משעממת למדי (לפחות כרגע). כל בוקר אני מבקשת שרק ישאר משעמם כמו עכשיו. שלא ישתנה כלום. אלונה, איזה כיף לך. על המשפחה ועל "השעמום" ביחסים. והכי כיף זה שאת יודעת להעריך את הטוב שבכך. מאחלת לך המשך בדיוק כזה

.

 

[alona 9]

את הילדות והנעורים דאגתי "לגוון"

אולי בגלל שלא חסמו אותי,אולי בגלל שלא הציבו לי גבולות,לא הענישו, לא חששתי מהתגובות שלהם,כשהם עברו איתי "זעזועים" הם היו בבעיה,לא אני..הם אפילו לא ידעו כיצד לרסן אותי,הם דיברו, הם כעסו אולם את ה"מרדנות" שלי לא עצרו.. ואת יודעת מה pf? יכול להיות שהיום אני משלמת את המחיר מכיוון שבמשך השנים ועד היום אין יום משעמם בחיי ..

(ומשום מה החיוך קצת עצוב לי) מה שאני מנסה לכתוב זה שהורי ידעו לאהוב נטו,ואני, בגלל האופי המרדני שלי, שתמיד חיפש לפרוץ מסגרות ,ידעתי לנצל זאת יפה. וה-

הזה הוא לך pf נתת לי להוציא

 

[m i t a l y]

אצלי הסיבה היא רק כעס

אצל אבי למשל אני לא מספרת הרבה. הרבה פעמים, כאשר באתי לספר לו דברים משמעותיים מאוד בחיי (כמו למשל שהיו לי בעיות קשות בהריון וכמעט עמדתי בפני הפלה, או כאשר הייתי זקוקה לעשות ניתוח מסוים, מסוכן מאוד...) הוא הקשיב, לא אמר מילה, ולאחר זמן מסוים, עוד לפני שסיימתי לדבר, הוא "עבר פאזה", כאילו הפסיק לשמוע, התחיל "לזפזפ" בשלט של הטלוויזיה ונראה היה שהוא כבר לא איתי... היום, אם הוא לא שואל, אני לרוב לא מספרת וגם אז אני מצנזרת הרבה, אבל זה לא בגלל שאני לא רוצה לספר, אלא שאני כועסת, או בעצם מבינה, שהוא לא יכול יותר...