אלכימאית המתכת1
New member
הורים ונהנים.
שורה תחתונה - נמאס לי מההורים שלי.
אחרי שנה וחצי של קשר בו הם רדפו אחרי ללא הפסק וניסו לגרום לי להפרד מהבחור, ברמה כזו שאסור היה לי להביא אותו אליי הביתה, שנאה מטורפת לבחור שבסה"כ אוהב אותי ונורא משתדל בשבילי. הם טוענים שהוא לא בריא לי. המשפחה שלו מעט מפורקת - אבל לא בקטע רע עד כדי כך, והוא היה מעט לא יציב, לא מבחינה נפשית, אלא מבחינת התנהלות. חשוב לי לציין ששנינו בני 22-23 וכן, בגילאים האלה אף אחד לא יציב. אנחנו נעים בין עבודות, טסים לדרום אמריקה וממלאים את הריאות שלנו באפר וכשאנחנו חוזרים אין לנו מושג מה אנחנו רוצים ללמוד, אבל אנחנו מתחילים ללמוד כדי להתחיל כיוון מסוים בחיים.
אז אחרי שנה וחצי טסתי לדרום אמריקה לטייל ולהתנתק, ונפרדתי ממנו לפני הטיסה במחשבה שכנראה לא אחזור אליו.
guess what?
לא משנה מה היה ובאיזו כמות היה בדרום אמריקה, לא הפסקתי לחשוב עליו. לא משנה את מי פגשתי ואילו "עולמות אחרים" ראיתי, הדבר היחיד שעבר לי בראש היה איזה כיף אם זה היה הוא מולי, ואיזה מצחיק היה אם הוא היה עושה את זה.
נחתתי לפני חודש. ראיתי אותו אתמול אחרי שפשוט לא הייתי מסוגלת יותר.
הבחור שלי מעיף מהחיים שלו את כל מי שמוריד אותו למטה, הפסיק עם כלמיני הרגלים שמנתקים אותך מהעולם והוא אפילו התחיל ללמוד לפסיכומטרי, ישמצב שאפילו יודע לאיזה תואר הוא הולך. אני גאה ומאושרת, כי הייתי מודעת לחסרונות ולנפילות שלו לפני. הוא תפס את עצמו בידיים.
אבל כאן נכנסים ההורים. וכן, אני יודעת שאני בת 23 והחיים שלי הם שלי בלבד ועברנו את הגיל בו יש להם שליטה מזמן. ועדיין, אני לא יודעת מה לעשות..
מה להגיד להם? הוא לא יצא לי מהראש לרגע. ואני על סף דמעות כשאני כותבת את הפוסט הזה, אובדת עצות לחלוטין.
מצטערת על החפירה והבלאגן שבכתיבה, היו לי הרבה מחשבות.
שורה תחתונה - נמאס לי מההורים שלי.
אחרי שנה וחצי של קשר בו הם רדפו אחרי ללא הפסק וניסו לגרום לי להפרד מהבחור, ברמה כזו שאסור היה לי להביא אותו אליי הביתה, שנאה מטורפת לבחור שבסה"כ אוהב אותי ונורא משתדל בשבילי. הם טוענים שהוא לא בריא לי. המשפחה שלו מעט מפורקת - אבל לא בקטע רע עד כדי כך, והוא היה מעט לא יציב, לא מבחינה נפשית, אלא מבחינת התנהלות. חשוב לי לציין ששנינו בני 22-23 וכן, בגילאים האלה אף אחד לא יציב. אנחנו נעים בין עבודות, טסים לדרום אמריקה וממלאים את הריאות שלנו באפר וכשאנחנו חוזרים אין לנו מושג מה אנחנו רוצים ללמוד, אבל אנחנו מתחילים ללמוד כדי להתחיל כיוון מסוים בחיים.
אז אחרי שנה וחצי טסתי לדרום אמריקה לטייל ולהתנתק, ונפרדתי ממנו לפני הטיסה במחשבה שכנראה לא אחזור אליו.
guess what?
לא משנה מה היה ובאיזו כמות היה בדרום אמריקה, לא הפסקתי לחשוב עליו. לא משנה את מי פגשתי ואילו "עולמות אחרים" ראיתי, הדבר היחיד שעבר לי בראש היה איזה כיף אם זה היה הוא מולי, ואיזה מצחיק היה אם הוא היה עושה את זה.
נחתתי לפני חודש. ראיתי אותו אתמול אחרי שפשוט לא הייתי מסוגלת יותר.
הבחור שלי מעיף מהחיים שלו את כל מי שמוריד אותו למטה, הפסיק עם כלמיני הרגלים שמנתקים אותך מהעולם והוא אפילו התחיל ללמוד לפסיכומטרי, ישמצב שאפילו יודע לאיזה תואר הוא הולך. אני גאה ומאושרת, כי הייתי מודעת לחסרונות ולנפילות שלו לפני. הוא תפס את עצמו בידיים.
אבל כאן נכנסים ההורים. וכן, אני יודעת שאני בת 23 והחיים שלי הם שלי בלבד ועברנו את הגיל בו יש להם שליטה מזמן. ועדיין, אני לא יודעת מה לעשות..
מה להגיד להם? הוא לא יצא לי מהראש לרגע. ואני על סף דמעות כשאני כותבת את הפוסט הזה, אובדת עצות לחלוטין.
מצטערת על החפירה והבלאגן שבכתיבה, היו לי הרבה מחשבות.
