כן,ברור עוד יותר בדיוק משום שאוטיסטים מוקסמים מתחום העניין שלהם גם מעבר לשיקולי יוקרה ומעמד וכסף הפיצול הזה בין הריחוק שאנחנו זקוקים לו לשם קיום פרספקטיבה רחבה ומקיפה לבין הדרישות המיידיות של הקירבה נוכח במיוחד,הפיצול בין הכלל,הרחב לבין היחיד,היחד,הצר לכאורה ניכר במיוחד אצל מי שקרובים למהות,ביושר ובאהבה,אלא שבדיוק לכן גם מסתמן ממנו פתרון אפשרי.
זו גם הסיבה שאיני שותף להערכות הקודרות שמציירות עתיד בלתי אפשרי לאוטיסטים,שדווקא אצלם ,ודווקא מה שמאובחן כתסמין של הלקות,מתאר ומאפשר יחס שונה בין המופשט למוחשי,ולכן גם בין האקדמי-מדעי לאישי,בין הקרוב לרחוק,הפנים והחוץ והאובייקט והוסובייקט... ומכאן הנימוק נגד הנירמול לא נובע מהפחד לאבד את האוטיזם,שבלווא הכי אינו יותר מתואר חיצוני וככזה מתאר יחוד מדומה,אלא מהדרך היחודית שבה האוטיסט נוטה להכליל,שגם מבטאת תחושת עומק שונה,שאמנם שקופה לסביבה אבל גם מושכת ומקסימה בדיוק בגלל שיש בה פתרון יצירתי ומקורי ואפילו בלתי נמנע בדיוק לסןג הכאב שאת מתארת.
המתיחה שם תחום העניין הצר עד לסופו פותחת אותו לקירבה לבני אדם,בקצה המרחק יש קירבה,שגם מציבה.את האדם,אפילו ישמרנו השם זה הקרוב ןהאוב ביותר,כמטרת ההתמחות הצרה.
