סקס, סמים ושחר אבן-צור ../images/Emo89.gif../images/Emo90.gif
crazy cottage, מצחיק בחרנו בכותרת דומה
בכל אופן, אני שמחה לראות שכולם פה נהנו, אך גם די מופתעת למען האמת... הנה נקודת המבט שלי על ההופעה. |אזהרה| זהירות - לא ממליצה לקרוא אם אתם לא מסתדרים עם ביקורת...
מוניקה סקס – "בארבי", תל אביב: 26 באוגוסט, 2006 אחי הקטן בן ה-8 ביקש להצטרף אליי לפני כמה חודשים להופעה של יוני בלוך ב"בארבי"; פשוט קסם לו הרעיון לראות את האליל הגאון שאחראי לשיר הפתיחה של "הפיג'מות". הייתי צריכה להסביר לו שלא נותנים לילדים להיכנס (ובכלל, כשהוא הבין שאותו השיר לא הולך להופיע בסטליסט הוא בעצמו ויתר), אך אם הוא היה נוכח בהופעה אתמול של מוניקה סקס, כנראה שהייתי חוטפת כמה צעקות ממנו על כמה שאני שקרנית. קצת הרגשתי לא בנוח; במבט מהיר על מאות האנשים שהצטופפו להם ב"בארבי" אמש, הייתי אומרת שהגיל הממוצע היה בסביבות ה-12 – וגם זה לאחר שהעלתי אותו תודות ל"מרום שנותיי". אין לי חס וחלילה בעיה עם ילדודס או חבר'ה צעירים (אפשר לחשוב כבר שאני זקנה בלה), אך הרגשתי מעט לא שייכת. נכון שלא ציפיתי לבלות ערב בחברת אנשים שיכלו להיות ההורים שלי, אך גם לא בפעילות חברתית לילדי הקייטנה לקראת סיום החופש הגדול! מסקרן אותי – וגם די מעציב, כשחושבים על זה – לאן נעלם הקהל של מוניקה לאורך השנים. הרי ממה שיוצא לי לראות שוב ושוב בהופעות שלהם, רוב הקהל הם חבר'ה שבשיא הקריירה של הלהקה רק נולדו. יש מעין "רף גיל" מסויים, שברגע שעוברים אותו – זונחים את הלהקה ועוברים הלאה. כשאחד החברים שלי התבכיין לי בטלפון השבוע שהוא היה מת לבוא להופעה הזאת כי אף פעם לא יצא לו לראות את מוניקה סקס כמו שצריך, וכמה שהוא אוהב אותם כי הם הלהקה שהוא גדל עליה, אבל הוא שוב צריך לסגור שבת בצבא – זה גרם לי לתהות האם הוא בין הבודדים שנשארו, או שעדיין קיימים מעריצי מוניקה סקס שעברו את גיל ה-20 (או ה-30, והלאה) ששומעים את "פצעים ונשיקות" בסתר, מתרפקים על שידורים חוזרים של "פלורנטין" אך באופן שיטתי מתחמקים מלהגיע להופעות. אני, בכל אופן, לא מתביישת באהבה שלי. אני אוהבת את מוניקה סקס בכל ליבי, ונהנית לשיר את השירים שלהם שוב ושוב, לנגן את הסולואים של פיטר רוט על גיטרת אוויר ולשמוח בשבילם כשאני רואה עד כמה הקהל הקבוע שלהם אוהב אותם ומריע בכל פעם מחדש. לא פעם, וגם לא פעמיים יצא לי להיות נוכחת בהופעות סולו של חברי הלהקה ונהניתי מכל רגע; אז, יהיה זה שקר אם אומר שלא באתי עם ציפיות גבוהות גם הפעם שהתרסקו לריצפה... אני לא יודעת מה גרם להם לפתוח את ההופעה עם "עוד פעם", מי האחראי לכך ואת מי צריך להאשים עכשיו – אבל אוי, איזו טעות מרה! דווקא מדובר בשיר מצויין, עם אחד מהסולואים הכי טובים של פיטר (אם לא הטוב ביותר), אך בהחלט ובהחלט לא מתאים כשיר פתיחה. הוא "רדום" ברובו, וכל המטרה של שיר פתיחה היא להזניק את הקהל ולעשות שמח כבר על הרגע הראשון. חבל ששיר כזה התבזבז לו סתם, כשהוא יכל להזדחל בכיף ובאלגנטיות איפשהו באמצע הסטליסט. נו שוין, קורה. קיוויתי שאולי השיר השני יעשה את העבודה שקודמו לא עשה, אך אלוהים ישמור – הירידה ממשיכה... אני תמיד בעד לתת בהופעות צ'אנס לשירים "נסתרים" ולא לחרוש שוב ושוב על אותם השירים, אך לא כשמדובר בשירים שנסתרים מסיבות ברורות. כל היוזמה המבורכת הזאת מתבטלת כשמדובר בשירים בינוניים כדוגמת "טרף קל", "שומר אריות" או "הפוך בשמש", כשהם יכלו למקד את תשומת הלב על שירים טובים יותר. עוד הפתעה – ספק לטובה, ספק לרעה – הייתה ביצוע חומרים מתקופת שהותם בניו-יורק. סך-הכל שירים מצויינים, אבל כאב, ממש כאב לי לשמוע אותם בביצוע של יהלי – לבן-אדם אסור בתכלית האיסור לשיר באנגלית, ואני אומרת את זה באהבה שלמה. יהלי סובול הוא תמצית הישראליות, התל-אביביות, השנקינאיות; לשיר באנגלית זה פסול כשאתה כל כך מזוהה עם הדברים האלה, ובמיוחד כשהמבטא הישראלי שלך כל-כך חזק. סטיק טו דה היברו, מאן. פליז. כמו-כן, כל הפירסומים דיברו על הופעת איחוד (כמה הופעות איחוד היו להם כבר בחודשים האחרונים?) מיוחדת, שתכיל שירי סולו של כל אחד מהמרכיבים. נכון שאת שירי מוניקה אני אוהבת יותר משירי הסולו, אך בהחלט ציפיתי לשמוע קצת את "סוס", "לא יכול בלי זה", "צחוק הגורל" או אפילו "עירומים" הארור. מפתיע שאחרי כל הפרסומים וכל הדגשים על "חומר סולו", לא זכינו לאף ישועה שכזאת במהלך כל ההופעה... בכלל, משהו עבר על משפחת מוניקה סקס אתמול. טוב, חוץ משחר, שהיה מבריק כהרגלו... הבן-אדם פשוט כלי עולם, ובכל הופעה אני מתלהבת ממנו מחדש. יהלי ופיטר נראו רדומים למדי במשך רוב ההופעה, ודי התעקשו להיצמד לביצועים המקוריים של השירים – בלי אילתורים, בלי סולואים, בלי שינויים ואף לא קלים. רק לקראת הסוף, במיוחד כשנכנסו חזק לשירים ה"רוקיסטיים" ("סאן חוזה", לדוגמא), הם – למרבה האירוניה – התרככו יותר והתחילו לאלתר ולהיכנס לעניניים. פיטר (הו, כמה שהוא יפה) גם נראה "out of it" ומוטרד, אך מצד שני – גם אני כבר הייתי מתעצבנת לשלל הצעקות של "תעשה לי ילד!", "תעשה לי גבות!" ושאר הווריאציות שנזרקו לעברו במשך כל הזמן... ואני מתכוונת, כל הזמן. גם להשחיל משפט או שניים הלהקה לא הצליחה מרוב צעקות וקריאות ייחום. קצת מרחמת עליהם – כל-כך הרבה הצעות שאי-אפשר לממש (או פשוט להיכנס למאסר אחר-כך)... לעומת זאת, שחר לא הפסיק לעשות שמח לרגע. כמה אנרגיות יש לבן-אדם, אלוהים ישמור! הוא מאלתר בקצב, מתופף בכוח ובמרץ – ואף קורע לעצמו את הסנייר באמצע ההופעה, מה שמאלץ אותו לרדת מהתופים למשך כמה שירים (עד שנמצא סנייר חלופי אצל מישהו מהקהל – ואני שואלת את עצמי, מי לוקח איתו תוף סנייר להופעה?) ולעמוד ולחבק בינתיים את אלדד גואטה, הצלע "האילמת" של הלהקה (שאף זכה ל"היי, באסיסט, איך קוראים לך?" במהלך ההופעה). זו רק אני או שאלדד הולך ונהיה יותר ויותר דומה לגרהאם קוקס (גיטריסט "בלר" לשעבר) מיום ליום? דבר נוסף שהפריע לי – מלבד הרמקול הענקי שהסתיר לי את הנוף (נו, פיטר) במשך כל ההופעה – היה השיר "כל החבר'ה". אני לא יודעת אם הייתי היחידה בקהל ששמה לב שהשיר מדבר על אונס, אבל הפריע לי לראות את כולם קופצים ורוקדים במהלכו. נכון שלא צריך לשבת ולבכות, אך לדעתי יותר מהנהון בראש ומחיאות כפיים בסוף השיר (כי בהחלט הגיע להם) זה כבר לא ראוי. אולי זאת רק אני. ופוגואים? בהופעה של מוניקה סקס? שוב ושוב (ושוב)? לא ידעתי אם לצחוק או לבכות... אבל לא – חס וחלילה, לא הכל היה רע. העניינים התחילו להתחמם (אך לצערי מאוחר מדי), וזכינו לביצועים מצויינים ל"איש קש", "שנים חסומות", "180" ו"גשם חזק". ב"מכה אפורה" יהלי כבר לא היה צריך להתאמץ לשיר כי הקהל שר אותו בשבילו בקולי קולות ובכזאת התלהבות. נדמה שהוא בכלל לא טרח, ואני גם לא מאשימה אותו שכבר נמאס מהשיר הנטחן הזה, אבל לו רק למטרות נוסטלגיות – ורק לראות את הקהל באקסטזה שכזאת – הוא הכרחי למדי. וכששחר נשכב על הריצפה בשיר, האמ – "על הריצפה" והתחיל "לפדל" ברגליו באוויר, נשאר רק לעלות לבמה ולהכתיר אותו רשמית כמלך. חבל שמישהו לא עשה את זה באמת... אבל, שום דבר לא השתווה להפתעת הערב – בצורת ביצוע תמוה ל"בדד" של זוהר ארגוב, כשהאורות כבויים וכולם מרימים גבוה את הטלפונים הניידים שלהם ומזיזים מצד לצד, מה שגרם לשדה שלם של אורות כחולים באפילה ולמראה של השתלטות חוצנים על ה"בארבי" – אבל אוי, כמה שזה היה נראה יפה! צדק מי שאמר שכגודל הציפיה, גודל האכזבה – ואמש היה מקרה נוסף להוכיח זאת. חבל, כי אני אוהבת (מאוד!) את מוניקה סקס ויודעת שהם מסוגלים ליותר מזה, במיוחד כשיש להם את שחר אבן-צור כחבל הצלה למה שרק לא יהיה. נו טוב. לפחות יהיה לי מלווה קטן להופעה הבאה של יוני בלוך.
