קופסא של ממתקים
פעם קבלתי קופסא ענקית של שוקולד גודאיבה. עיני שוטטו על הבונבונים החלביים, עברו למרירים, הריחו את התפוזיים. לא ידעתי במה לבחור, הם היו כל כך יפים, ריחניים ומפתים. המזל הוא שבמשימות מסוג זה אני לא מאבדת עשתונות! מאגפת, חודרת, נועצת, מריחה, שוקלת, מביטה בשכבות, משווה טעמים... יסודית לעילא ופועלת על פי הנחיות מדוייקות. מה ההנחיות המדויקות, תשאלו? לאכול אותה במיטה, לבד, לבושה פיג'מת פלנל מרופטת ובלי כיבודים כמובן. אחרי שסיימתי לחקור את תוכן הקופסא וכמעט הגשתי מסקנות ותובנות לועדה המארגנת (הלא הוא מביא הפלא, בעלי דאז). קמתי מקום רבצי ואמרתי לזרוק את הקופסא, אבל היא נראתה לי כבדה מדי. הסרתי את פיסת הקרטון ומה רבה היתה הפתעתי כשגיליתי עוד שכבה של בונבונים מסוגים אחרים לגמרי. זו הונג קונג בשבילי. קופסא מלאה הפתעות. הונג קונג היא דים סאם בשתיים עשרה, שוק פרחים בכל יום שישי, חלות שבת בחנות היהודית, צ'אי סמיך אצל ההודי בקוס ווי ביי, היא סעודה במסעדת נחשים, היא שממיות טחונות שמחממות את בית החזה, היא שונית שלמה שהוצאה על ידי פושעי סביבה סינים והוצבה בשוק הדגים (רק לויתן אין בה, אבל אני מגישה מועמדות), היא ילדים בתלבושת אחידה, היא הבודהא הגדול עם הרבה מדי מדרגות, היא הזונות בוואן צ'אי והמאדאם המשדלת (יס סר, קום קום, צ'יפ, צ'יפ, גוד מיוזיק), היא מרחבי הטריטוריס, היא הטינופת בקאולון והנקיון בטיימס סקוור, היא יריקות למרות שאסור. הונג קונג היא תיבת ממתקים שגיליתי בה כל יום משהו חדש, משתנה. הלכתי בה שנתיים, גיליתי אותה ואת עצמי ועד היום לא כיבדתי בה איש. מי בא לדים סאם בקיין רוד?! נעמה
